מקור האיסור

בפרשת נשא (במדבר ו, ה) נאמר:

כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ, עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ.

גדר האיסור

המשנה (נזיר ו, ג) קובעת כי האיסור חל על כל אופן שבו הנזיר עוקר שערה מעיקרה – בין אם בתער, בין ביד ובין במספריים:

נזיר שגילח בין בזוג (=מספריים) בין בתער, או שסיפסף (=עקר) כל שהוא – חייב.

הרמב"ם (נזירות ה, יב) מוסיף כי המסיר את שערו באמצעות סם – אינו לוקה, אבל הוא מבטל בכך את מצוות העשה של גידול השיער:

העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער – אינו לוקה, אלא ביטל מצוות עשה, שנאמר: 'גדל פרע שער ראשו'.

נקודה לעיון: היחס בין איסור תגלחת לאיסור שתיית יין

לפי הרמב"ן (במדבר ה, ו) – הנזיר מחיל על עצמו את שני האיסורים, ומתוך כך הוא נעשה קדוש:

ורבותינו אמרו... למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה – שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.... וגידול השער, הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות, והגידול יוליד דאגה בלב איש. ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה, כי הוא ככהן המשרת לאלהיו.

לשיטתו, האיסור הוא חלק מדרכי הפרישות וההרחקה מגורמי הערווה והזנות.

לפי רש"י – הנזיר מחיל על עצמו את איסור שתיית יין בלבד:

'נדר נזיר' - אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפרש מן היין.

'להזיר לה'' - להבדיל עצמו מן היין לשם שמים. (במדבר ו, ב)

כתוצאה מקבלת פרישות זו, חלה ממילא קדושה על שערו האוסרת עליו להתגלח:

'קדוש יהיה' - השער שלו, לגדל הפרע של שער ראשו. (שם, ה)

לפי גישה זו, איסור התגלחת אינו חלק ממעשה קבלת הנזירות עצמו, אלא תולדה ישירה שלו:

דקבלת נזירות על עצמו היינו רק איסור היין, אבל שאר איסורין שבנזיר לא מקבלתו הן, אלא דממילא נאסר בהן מגזירת הכתוב כשאר איסורין שבתורה.(רי"פ פערלא, עשה ק)

להרחבה: הרא"ש (נדרים ב: ד"ה לאפוקי) משווה בין איסור התגלחת לאיסור שתיית היין, אך לשיטתו שניהם מהווים תוצאה של קדושת הנזירות החלה על האדם:

בגופו תלוי הנזירות, שאומר 'הריני נזיר' וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה.