מקור האיסור

בפרשת נשא (במדבר ה, ב-ג) נאמר:

...אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה, וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל.

דברי חז"ל

המשנה (נזיר ו, ב) קובעת כי קיים חיוב נפרד על כל מין ומין – יין, ענבים, חרצנים וזגים:

וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן, ועל הזגים בפני עצמן.

בהתאם לכך, בגמרא מבואר כי השותה יין ואוכל ענבים, צימוקים, חרצנים וזגים – לוקה חמש מלקויות:

אכל ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגים, וסחט אשכול של ענבים ושתה – לוקה חמש.

מחלוקת הראשונים

לפי הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה רב-רו) – מדובר בחמישה לאווים נפרדים:

א.איסור שתיית יין:

שהזהיר הנזיר משתות החמר והיינות שבשורש עירובם מי הענבים, והוא אומרו: 'וכל משרת ענבים לא ישתה'.

ב.איסור אכילת ענבים:

שהזהיר הנזיר מאכול ענבים... והוא אומרו: 'וענבים לחים וכו' לא יאכל'.

ג.איסור אכילת צימוקים:

שהזהיר הנזיר מאכול צימוקים, והוא אומרו: 'ויבשים לא יאכל'.

ד.איסור אכילת חרצנים:

שהזהיר הנזיר מאכול גרעיני הענבים, והוא אומרו 'מחרצנים וכו' לא יאכל'.

ה.איסור אכילת זגים (קליפת הענבים):

שהזהיר הנזיר שלא יאכל קליפת הענבים, והוא אומרו: 'ועד גז לא יאכל'.

לפי הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שורש ט)– אף שלוקים על כל מין בפני עצמו, הכול כלול בלאו אחד:

ואיסורי הנזיר נמנה אחת, לפי שכללה אותם התורה, וכן הכוונה אחת היא: לאסור עליו כל היוצא מן הגפן.

יסוד המחלוקת

לפי הרמב"ם – מעשה העבירה הוא שמחייב מלקות. לפיכך, העובדה שמתחייבים חמש מלקויות מוכיחה שמדובר בחמישה לאווים נפרדים.

לפי הרמב"ן – המראת הציווי (הפרת דבר ה') היא שמחייבת מלקות. לכן, אף שהכול כלול בלאו אחד – מאחר שהתורה פירטה כל מין ומין בנפרד, כל אכילה מחייבת מלקות בפני עצמה.

נקודה לעיון: איסור יין ושיכר לנזיר ולנכנס למקדש

לפי מדרש במדבר רבה (י, ח) – עיקר הנזירות היא מן היין, ושאר האיסורים הם סייג שקבעה התורה:

'מכל אשר יעשה מגפן היין' – עשתה תורה סייג לדבריה, שלא יאכל ולא ישתה מכל דבר הנעשה מגפן היין, כדי שלא יבוא לשתות.

לפי ספר הזוהר (נשא קכז.) – עיקר הנזירות היא פרישה מוחלטת "מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן", מחמת שהגפן היא "עץ הדעת" בו חטא אדם הראשון:

כיון דאסיר ליה חמרא, ענבים למה?... ההוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה ענבים הוו.

הזוהר מבאר על פי דרכו כי קיים הבדל יסודי בין איסור "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר" שנאמר לנזיר, לבין איסור "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ"(ויקרא י, ט) שנאמר בכניסה למקדש:

נזיר – מוזהר על פרישה "מִגֶּפֶן הַיַּיִן", ולכן נאסר בתוצרת הגפן שאינה משכרת.

כהן הנכנס למקדש – מוזהר מפני שכרות, ולכן נאסר ביין בלבד.

הדברים מתאימים לשיטת רבי יהודה (כריתות יג:), שלפיה קיים חילוק נוסף בין שני האיסורים:

נזיר נאסר רק ביין (היוצא מן הגפן), ומותר בשיכר שאינו עשוי מענבים.

כהן הנכנס למקדש אסור בכל משקה משכר, גם אם אינו מן הגפן.

אמנם תנא קמא (שם) משווה בין האיסורים, ולדעתו גם כהן שנכנס למקדש אסור רק ביין המופק מענבים.

להרחבה: היראים (עט-פ) מונה איסורים אלו כשני לאוין:

א.איסור שתיית יין, שיכר וחומץ.

ב.איסור אכילת ענבים, צימוקים, חרצנים וזגים.