מקור האיסור

בפרשת נשא (במדבר ה, ב-ג) נאמר:

...אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה, וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה...

הפסוק אוסר על נזיר לשתות יין או תערובת יין:

שלא ישתה הנזיר יין, ולא דבר שנתערב בו יין וטעמו בטעם יין, שנאמר: 'וכל משרת ענבים'. ואפילו החמיץ היין או דבר שנתערב בו היין – הרי זה אסור, שנאמר: 'חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה'. (מניין המצוות הקצר, לא תעשה רב)

גדר האיסור

לפי רש"י (במדבר ה, ב) – ההיבדלות מן היין היא עצם קבלת הנזירות:

'נדר נזיר' – אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפרש מן היין.

'להזיר לה'' – להבדיל עצמו מן היין לשם שמים.

לפי הרא"ש (נדרים ב: ד"ה לאפוקי)רנב"י (שיטה מקובצת נדרים יז. ד"ה מתני')והמהרי"ט (א, נג) – האדם מקבל על עצמו את קדושת הנזירות, ועקב כך התורה היא שאוסרת אותו בשתיית יין:

ונזיר – הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן, וממילא נאסר. (מהרי"ט)

יסוד המחלוקת

לפי רש"י – הנזירות היא מכלל נדרי איסור.

וכן כותב הרמב"ם (נזירות א, א):

הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור.

לפי המהרי"ט – הנזירות היא מכלל נדרי הקדש:

תדע, שאילו אמר 'הריני מושבע' – לאו כלום הוא עד שיוציא שבועה מפיו, ואם אמר 'הריני נזיר' מהני – משום דנתפסה קדושה בגופו... דכהקדש דמי, דגופו קדוש, דכתיב: 'קדוש יהיה גדל פרע'.

נקודה לעיון: איסורי הנזירות – איסור גברא או איסור חפצא?

הסוברים שהנזיר מקבל על עצמו את הפרישה מן היין, נחלקו מהו הגדר המדויק של האיסור:

לפי מהר"י בן לב (בשו"ת מהרי"ט א, נג): מדובר באיסור חפצא – האדם מחיל איסור על היין לגבי עצמו.

לפי מהר"י בסאן (בשו"ת מהרי"ט א, נד): מדובר באיסור גברא – האדם אוסר את גופו בשתיית יין.

לפי ר' שמעון שקופ (נדרים ד): מדובר בהתחייבות – האדם מקבל על עצמו לנהוג במנהגי נזירות (להימנע משתיית יין, מתגלחת ומטומאה למת).

להרחבה: הספורנו (שם) כותב שהנזיר מקבל על עצמו להיות פרוש "מן הבלי ותענוגות בני האדם", והתורה קובעת שאין לו לסגף את גופו אלא רק להפריש עצמו מן היין.