מקור הדין

בפרשת מטות (במדבר ל, ג) מצווה התורה על קיום הנדר:

איסור לאו – "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".

מצוות עשה – "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".

מחלוקת הראשונים ביסוד הדין

לפי הרמב"ם – התורה קובעת שעל האדם לקיים את מוצא שפתיו.

לפי הרמב"ן – התורה מלמדת שבכוח דיבורו של האדם להחיל איסורים.

נפקא מינה

א.היחס בין נדרי הקדש לנדרי איסור:

לפי הרמב"ם (עשה צד; נדרים א, ד) – הציווי "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" מתייחס לשני סוגי הנדרים כאחד.

לפי הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שם) – הציווי מתייחס לנדרי איסור בלבד, ואילו לנדרי הקדש יש ציווי נפרד: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר" (דברים כג, כד).

ב.גדר איסור "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ":

לפי הרמב"ם (לא תעשה קנז; נדרים ה, א; י, יב) – האיסור הוא בעצם חילול הדיבור. לכן, במקרה של מדיר את חברו – המדיר (בעל הדיבור) הוא שלוקה על הלאו.

לפי הר"ן (נדרים טו. ד"ה הלכה) – האיסור הוא בחילול החלות שהדיבור החיל. לכן, במקרה של מדיר את חברו – המודר (מי שהחפץ נאסר עליו) הוא שלוקה.

ג.גדר התרת נדרים:

לפי הרמב"ם (שבועות ו, ב) – האיסור הוא להתייחס לדיבור בזלזול ובקלות ראש. לאחר התרת הנדר על ידי חכם – אי-קיום הדיבור אינו מהווה עוד 'חילול' שלו.

לפי רוב הראשונים – מדובר בחידוש מיוחד, לפיו בכוחו של החכם להפקיע ולעקור למפרע את חלות הנדר.

ד.החילוק בין נדרים לשבועות

לפי הרמב"ם (שבועות ב, ד; נדרים א, א) – יסוד החיוב בשניהם שווה והוא קיום הדיבור, אלא שלאמירה בלשון שבועה ובשם ה' יש חומרה ועונש מיוחדים.

לפי הרמב"ן (במדבר ל, ג) – מדובר בשתי חלויות נפרדות לחלוטין:

שבועה: איסור גברא – חלות שהאדם מחיל על עצמו ("דקאסר נפשיה מן חפצא").