מקור המצווה

בפרשת מטות (דברים ל, ג) נאמר:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

הפסוק מזהיר את האדם שלא לחלל את הנדר.

גדר האיסור

לפי הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה קנז) – האיסור הוא על עצם חילול הדיבור:

שהזהירנו מעבור על מה שחייבנו על עצמנו בדיבור אף על פי שהוא בלא שבועה... ובאה האזהרה... באומרו יתעלה: 'לא יחל דברו'... ובא הפירוש... לא יעשה דבריו חולין.

לפי הר"ן (נדרים טו. ד"ה הלכה) – האיסור הוא על חילול החלות שהדיבור החיל:

דאף על גב דכתיב 'לא יחל דברו', לא יוחל אדבר קאמר.

נפקא מינה: דין המדיר את חברו שלא ייהנה ממנו:

לפי הרמב"ם (נדרים ה, א; י, יב) – המדיר הוא שלוקה משום "בל יחל" אם העניק הנאה למודר, ואילו המודר אינו לוקה:

ראובן שאמר לשמעון 'הריני עליך חרם' או 'הרי אתה אסור בהנייתי', נאסר על שמעון שיהנה בראובן. ואם עבר ונהנה אינו לוקה, שהרי לא אמר שמעון כלום. (נדרים ה, א)

מי שהדיר את אשתו במרחשון ואמר לה 'שאין את נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סכות', הרי זו אסורה ליהנות לו... ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח – הרי זה לוקה. (נדרים י, יב)

לפי הר"ן (שם) – המודר הוא שלוקה, מאחר שהוא זה שנהנה בפועל מנכסים שנאסרו עליו:

הלכה אסורה בהנאתו ולוקה – כלומר לוקה היא, אבל הוא אינו לוקה, שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה.

נקודה לעיון: שיטת הרמב"ם בהתרת נדרים

הגמרא (חגיגה י.) לומדת מדרשות שונות שחכם יכול להתיר את הנדר.

לדעת רוב הראשונים – מדובר בחידוש מיוחד, לפיו יש בכוחו של החכם להפקיע למפרע את חלות הנדר.

לדעת הרמב"ם(שבועות ו, ב) – ההיתר נובע מעצם הגדרתו של איסור "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ":

ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב 'לא יחל דברו', שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש... אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו.

לשיטתו, האיסור הוא להתייחס לדיבור בזלזול ובקלות ראש. לכן, כאשר אדם מתחרט על נדרו ופונה לחכם שיתיר לו אותו – עצם ההליכה לחכם מבטאת יחס מכובד ורציני כלפי הנדר. במצב כזה, אי-קיום הדיבור אינו מהווה 'חילול' שלו, ועל כן מותר.