מקור המצווה

בפרשת מטות (דברים ל, ג) נאמר:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

ובפרשת כי תצא (כג, כב-כד) נאמר:

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ... מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ, כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ.

פרשת מטות עוסקת בנדרי איסור (נדרים שבהם האדם מחיל איסור), ואילו פרשת כי תצא עוסקת בנדרי הקדש (התחייבות ממונית או קרבן שהאדם מתחייב בהם לטובת המקדש).

מחלוקת הראשונים

לדעת הרמב"ם – שני הציוויים כלולים במצוות עשה אחת:

שציוונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו במילת שבועה ונדר וצדקה וקרבן וזולת זה, והוא אמרו יתעלה: 'מוצא שפתיך תשמור'... והנה נכפל הציווי במצווה זו, והוא אומרו: 'ככל היוצא מפיו יעשה'.(ספר המצוות, עשה צד)

מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו, בין שהיה מנדרי איסר בין שהיה מנדרי הקדש, שנאמר 'מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת', ונאמר 'ככל היוצא מפיו יעשה'. (נדרים א, ד)

לדעת הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שם) – מדובר בשתי מצוות נפרדות:

"כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" – מצוות קיום נדרי איסור.

"מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר" – מצוות קיום נדרי הקדש:

ואני אומר כי הרב בכאן כלל שתי מצות שהן חלוקות בדיניהם ועניינם ועשאן אחת. כי הכתוב הזה 'מוצא שפתיך תשמור ועשית', נאמר בענין מה שאדם מחייב נפשו לתת לשם האל יתעלה... אבל בנדרי הרשות מצוה אחרת, נתייחדה בה פרשה והיא פרשת נדרים, ששם כתוב: 'לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה'.

יסוד המחלוקת

לדעת הרמב"ם – יסוד המצווה היא חובת קיום הדיבור:

שישמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר. (פתיחה להלכות נדרים)

מאחר ששורש המצווה היא הנאמנות לדיבור, המצווה היא אחת – למרות שהפרשיות עוסקות בשני סוגי נדרים שונים

לדעת הרמב"ן – יסוד המצווה היא חובת קיום חלות הדיבור.

לפיכך, מאחר שמדובר בשני סוגי חלויות שונות במהותם (חלות איסור על החפצא לעומת חלות התחייבות ממונית לגבוה) – אלו שתי מצוות נפרדות.