מקור המצווה
בפרשת ואתחנן (דברים ו, יג) נאמר:
אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.
ובפרשת עקב (דברים י, כ) נאמר:
אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד, וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.
האם מדובר במצוות עשה?
הרמב"ם (ספר המצוות, עשה ז) מונה זאת כמצוות עשה:
שציוונו להשבע בשמו יתעלה כשנצטרך לקיים דבר מן הדברים או להכחישו, כי בזה הגדולה לשם יתעלה וכבוד ועילוי, והוא אומרו: 'ובשמו תשבע'.
הרמב"ן (שם) חולק וסובר שהשבועה בשם ה' אינה מצווה אלא רשות:
שאין השבועה בשמו בעת הצורך חובה ומצוות עשה, אבל רשות היא בידינו עם תנאים רבים.
פירוש הפסוק לשיטה שאין מצווה להישבע
הראב"ד הולך בדרכו של הרמב"ן, ולדעתו הפסוק בא רק לשלול שבועה בשם אלוהים אחרים:
אמר אברהם, זו אינה מן המניין, שלא בא אלא להזהיר שלא ישבע באל אחר. (השגות הראב"ד, מניין המצוות)
הרמב"ן (השגות, שם; דברים, שם) מביא ממדרש תנחומא (מטות, א) שהפסוק בא להגביל את ההיתר להישבע רק לאדם הראוי לכך:
'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע' – אם יש בך כל הללו אתה יכול להישבע, ואם לאו אין אתה רשאי להישבע.
באופן זה מפרש גם רש"י (דברים ו, יג):
'ובשמו תשבע' - אם יש בך כל המידות הללו, שאתה ירא את שמו ועובד אותו, אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו – לא תשבע.
פירוש הפסוק לשיטה שיש מצווה בשבועה בשם ה'
המפרשים נחלקו בהבנת שיטת הרמב"ם:
לפי ספר החינוך (מצוה תלה) – השבועה היא מצוות עשה חיובית לחלוטין, והנמנע מלהישבע בשם ה' מבטל עשה:
ועובר על זה ולא רצה להישבע בשמו לעת הצורך, ביטל עשה זה לדעת הרמב"ם ז"ל.
לפי הקנאת סופרים (עשה ז) – גם לרמב"ם אין חובה להישבע, אלא הנשבע מחויב להישבע בשם ה':
ואני בעוניי נפלאתי... דמאין יצא להם לייחס אל הרב... שאם נתחייב שבועה בבית דין ולא ירצה הוא לישבע... כעבריין על מצוות עשה ייחשב.... דהא ודאי סברא זרה היא מאד.... והמצווה שמנה הרב ז"ל... היינו שאם רצונו לישבע תהא השבועה בשמו ולא בשם זולתו... אבל לעולם דשבועה עצמה רשות היא.
הסמ"ק (מצוה קח) סבור שהמצווה אינה עצם השבועה, אלא החובה להישבע על אמת בלבד:
להישבע בשמו, דכתיב: 'ובשמו תשבע'. ולא שיהא חייב לשבע בשמו, אלא כשאתה בא לישבע בשמו תשבע באמת.
להרחבה: מדברי הרמב"ם בספר המצוות אפשר היה להבין שהמצווה קיימת בכל סוגי השבועות. אמנם דבריו בהלכות שבועות (יא, א) מלמדים שהמצווה היא דווקא בשבועת הדיינים (כאשר בית הדין מחייב את מבעלי הדין להישבע):
כשם ששבועת שווא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם, שנאמר: 'ובשמו תשבע' – זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא, והידור וקדוש גדול הוא להישבע בשמו.