מקור האיסור

בפרשת קדושים (ויקרא יט, יג) נאמר:

לֹא תִּגְנֹבוּ, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

הגמרא (בבא קמא קה:) אומרת:

"וְלֹא תְכַחֲשׁוּ" – אזהרה שלא לכפור בפיקדון

"וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" – אזהרה שלא להישבע על כך לשקר.

מהות האיסור

בספר המצוות(לא תעשה רמז-רמח) מופיעים שני לאוין סמוכים:

"לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ" (שם, יג) – לעכב ממון חברו:

שהזהירנו מהחזיק במה שאצלנו בעין שהתחייבנו בו ושלא לעכב אותו ולא נתנהו, והוא אומרו יתעלה: 'לא תעשוק את רעך'.

"וְלֹא תְכַחֲשׁוּ... אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" – לכחש בהימצאות הממון:

שהזהירנו שלא לכחש החובות שנתחייבנו בהם והפיקדונות אשר הופקדו אצלנו, והוא אמרו יתעלה: 'לא תכחשו'.

במשנה תורה חילק הרמב"ם את הלאוין לשני ספרים שונים:

"לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ" – מופיע בהלכות גזלה ואבדה (בספר נזיקין).

"וְלֹא תְכַחֲשׁוּ... אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" – מופיע בהלכות שבועות (בספר הפלאה).

מכאן ששני הלאוין שונים זה מזה במהותם:

איסור עושק – מתמקד בפגיעה הממונית בזולת, ולכן מקומו בהלכות גזלה.

איסור כחש – מתמקד בעצם אמירת השקר לזולת, ולכן מקומו בהלכות שבועות.

להרחבה: ההבדל בין הלאוין עולה גם מדברי היראים, המביאים אותם בשתי קבוצות שונות:

"לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ" מובא בקבוצת "איסורי ממון שאדם לוקח מחברו או מעכב במקום שחייבתו תורה ליתן".