מקור המצווה

בפרשת ויקרא (א, כ-כו) נאמר שהמכחש לחברו בפיקדון שנמצא תחת ידו ונשבע על כך לשקר – חייב קרן, חומש ואשם:

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה', וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר... וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל.... וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו... וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה'...

הגמרא (בבא קמא קה:) אומרת שהאזהרה על שבועת הפיקדון נלמדת מן הנאמר בפרשת קדושים (ויקרא יט, יג):

לֹא תִּגְנֹבוּ, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

לדברי הגמרא, הפסוק מלמד שני איסורים נפרדים – איסור לכחש ואיסור להישבע על כך לשקר:

'וכחש בה' - למדנו עונש, אזהרה מניין? תלמוד לומר: 'לא תכחשו'... 'ונשבע על שקר' – למדנו עונש, אזהרה מניין? תלמוד לומר: 'לא תשקרו'.

מחלוקת הראשונים

רס"ג מונה במניין המצוות רק את איסור "וְלֹא תְכַחֲשׁוּ".

הרמב"ם (לא תעשה רמט-רמט) מונה שני איסורים נפרדים:

שהזהירנו שלא לכחש החובות שנתחייבנו בהם והפקדונות אשר הופקדו אצלנו, והוא אומרו יתעלה: 'לא תכחשו'. (ספר המצוות, לא תעשה רמח)

שהזהירנו מהשבע על כפירת ממון המוטל עלינו, והוא אומרו: 'ולא תשקרו איש בעמיתו'. (שם, רמט)

יסוד המחלוקת

לפי רס"ג – "וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" אינו לאו בפני עצמו, אלא הוא נכלל באיסור הכללי של שבועת שקר ("וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר" (שם, יב)):

דגם שבועת הפקדון נכללה אזהרתה בקרא ד'לא תשבעו בשמי לשקר', אלא שכתב בה קרא אזהרה פרטית מיוחדת בפני עצמה. (הרי"פ פערלא לאוין, מה)

לפי הרמב"ם – "וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" הוא לאו נפרד השונה במהותו מאיסור "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר":

"וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר" – איסור בין אדם למקום, על שבועת ביטוי לשקר.

"וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" – איסור בין אדם לחברו, על השימוש בשבועה כדי לפגוע בזולת.

נקודה לעיון: שבועת הפיקדון ושבועת העדות

לדעת הרמב"ם – קיים הבדל מהותי בין שתי השבועות:

בשבועת הפיקדון יש לאו מיוחד, ולכן בה החיוב הוא על השימוש בשבועה לפגיעה בזולת.

בשבועת העדות אין לאו נפרד, אלא היא סוג של שבועת ביטוי, שהאיסור בה הוא על השבועה לשקר בשם ה'.

לפיכך, דווקא בשבועת הפיקדון יש חיוב מיוחד – חומש ואשם, ואילו בשבועת העדות יש קרבן עולה ויורד, ככל שבועת ביטוי.

בתוספות הרא"ש (שבועות לג. ד"ה הא קיימא) מובא חילוק הפוך בין השבועות:

דבשבועת העדות לא חייבה תורה אלא היכא דהתובע נפסד על ידם... אבל בשבועת הפקדון אינו תלוי בהפסד ממון אלא בשביל שנשבע לשקר, הילכך אפילו בכפירת דברים חייב.

לדבריו, שבועת העדות תלויה בגרימת ההפסד בפועל לזולת, ואילו שבועת הפיקדון – עיקרה על עצם השבועה לשקר.