מקור המצווה

בפרשת יתרו (שמות כ, ז) נאמר:

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

גדר האיסור

לפי פשט הפסוק – יש כאן איסור כללי על הזכרת שם שמים לבטלה:

ועל דרך הפשט, יאסור עוד שלא יישא על שפתיו השם הנכבד על חינם. (רמב"ן, שם)

פשוטו של הביטוי: שלא יהיה שמו יתעלה נישא על הלשון ונזכר דרך שחוק בקלות ראש, גם אם אין כאן שבועה. (רבי אברהם בן הרמב"ם, שם)

לפי חז"ל(שבועות כ:) – האיסור מתייחס לשבועה בלבד. בהזכרת שם שמים לבטלה (ללא שבועה) אין לאו אלא עשה:

מוציא שם שמים לבטלה.... 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד'... אזהרת עשה הוא. (תמורה ד.)

גדר שבועת שווא

המשנה (שבועות ג, ח) מונה שלושה אופנים של שבועת שווא:

א.לשנות את הידוע:

איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם: אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אישה, ועל האישה שהיא איש.

ב.דבר שאי אפשר לעשותו:

נשבע על דבר שאי אפשר: אם לא ראיתי גמל שפורח באויר, ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד.

ג.לבטל מצווה:

נשבע לבטל את המצווה: שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין.

הירושלמי (שם) מוסיף אופן רביעי: שבועה על דבר שידוע לכל שהוא אמת:

חזקיה אמר: אהן דמשתבע על תרין דאינון תרין – לוקה משום שבועת שוא.

הרמב"ם (שבועות א, ה) ורוב הראשונים מביאים את דברי הירושלמי, ולשיטתם בשבועה זו יש איסור תורה. הריטב"א (שבועות כט. ד"ה מתני') מביא שיטה ששבועה זו אסורה מדרבנן בלבד.

מחלוקת הראשונים

לפי הרמב"ם – האיסור חל רק על מי שנשבע באחד מארבעת האופנים הללו:

שהזהירנו שלא לישבע שבועת שוא. (ספר המצוות, לא תעשה סב)

שבועת שוא נחלקת לארבע מחלוקות... כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו – עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא'. (שבועות א, ד-ז)

לפי רבנו יונה והסמ"ק – הלאו כולל כל שבועה שאין בה תועלת, גם אם היא על אמת:

ואסור להישבע חינם אף על פי שהוא נשבע על אמת, שנאמר: 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא', ותרגומו: למגנא. (שערי תשובה ג, מה)

שלא לישבע בשמו לשוא... זהו הנשבע לשנות את הידוע לאדם... ובכלל זה שלא לישבע בחינם אפילו באמת. (סמ"ק מצוה קכט)

נקודה לעיון: דין הזכרת שם שמים לבטלה וברכה שאינה צריכה

על אף דברי הגמרא בתמורה שהובאו לעיל, השאילתות (שאילתא נג) כותב כי "לֹא תִשָּׂא" אוסר גם הזכרת שם שמים לבטלה:

ולא מיבעיא אישתבועי בשיקרא, אלא אפילו אפוקי שם שמים לבטלה אסור, מדאפקיה קרא 'לא תשא' ולא כתיב 'ולא תשבע'.

הרי"פ פערלא (עשין, א) מבאר שלשיטתו עצם הזכרת השם אסורה בעשה, אך הזכרתו כחלק משיחה בטלה אסורה בלאו.

הגמרא (ברכות לג.) אומרת שהמברך 'ברכה שאינה צריכה' עובר ב"לֹא תִשָּׂא".

לדעת תוספות (ראש השנה לג. ד"ה הא רבי) מדובר באסמכתא בעלמא והאיסור הוא מדרבנן בלבד.