מקור המצווה

בפרשת קדושים (ויקרא יט, יב) נאמר:

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'.

הפסוק מלמד על איסור להישבע בשם ה' לשקר.

גדר האיסור

לדעת רוב הראשונים – האיסור הוא בעצם השימוש בשם ה' לשקר.

לדעת הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה סא) – האיסור הוא לעבור על שבועת ביטוי:

שהזהירנו מעבור על שבועת ביטוי, והוא אומרו יתעלה 'לא תשבעו בשמי לשקר'.

יסוד המחלוקת

לדעת רוב הראשונים – האיסור הוא מחמת הפגיעה בשם ה', כמשתמע מהמשך הפסוק:

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'.

לדעת הרמב"ם – האיסור הוא בחילול הדיבור. חילול השם שבאיסור נובע מכך שהאדם עובר עבירה שאין לו בה הנאה:

שיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה, אבל יכוין בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים – שהנה זה גם כן מחלל שם שמים ולוקה. ולפיכך אמר: 'ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך', כי זה מכוין להכעיס בזה העניין ואין הנאה גשמית בזה. (ספר המצוות, לא תעשה סג)

נפקא מינה

א.איסור "בל יחל" בשבועת ביטוי:

לדעת רוב הראשונים – הנשבע שבועת ביטוי לשקר עובר גם משום "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל, ג):

בשבועה נמי עובר משום 'בל יחל'. (תוספות שבועות כ: ד"ה קונמות)

לשיטתם, עוברים על "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" מחמת חילול הדיבור (בדומה לעובר על נדרו), ועל "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר" מחמת חילול שם ה'.

לדעת הרמב"ם – הנשבע שבועת ביטוי לשקר עובר משום "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר" בלבד, שכן זהו האיסור שייחדה התורה לחילול דיבור שנאמר בלשון שבועה.

ב.דין שבועה בלא הזכרת שם ה'

לדעת הראב"ד (בהשגותיו שבועות ב, ג) – דינה כשבועת ביטוי שחייבים עליה קרבן, אלא שאינו לוקה משום "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר":

שלא מצאתי שם מן השמות ולא כינוי מהכינויים בשבועת ביטוי... והני מילי לקרבן וכן נמי לבל יחל, אבל למלקות בעינן שם, דכתיב... 'לא תשבעו בשמי לשקר'.

לשיטתו, חילול הדיבור וחילול השם אלו שני איסורים נפרדים:

חילול הדיבור קיים גם בשבועה ללא שם ה'.

חילול השם קיים רק באמירה מפורשת של שם ה'.

לדעת הרמב"ם (שבועות ב, ד) – אין דינה כשבועת ביטוי, ולכן אין חייבים עליה קרבן:

אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי – הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין.

לשיטתו, הזכרת שם היא חלק מנוסח השבועה, ובלעדיה אין לה דין של שבועת ביטוי.

נקודה לעיון: שבועה על העבר ושבועה על העתיד

בפרשת ויקרא (ה, ד-ו) נאמר שהנשבע "שבועת ביטוי" ולא קיים את שבועתו חייב קרבן עולה ויורד:

אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב... וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה... וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה'.

המשנה (שבועות ג, א) קובעת שיש ארבעה אופנים של שבועת ביטוי – שניים על העבר ושניים על העתיד:

שבועות שתיים שהן ארבע: שבועה שאוכל ושלא אוכל, שאכלתי ושלא אכלתי.

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים על מה מתייחס איסור "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר":

לדעת רבין – האיסור חל בשבועה על העבר, ואילו שבועה על העתיד אסורה משום "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".

כי אתא רבין אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכלתי ולא אכלתי – שקר, ואזהרתיה מ'לא תשבעו בשמי לשקר'; אוכל ולא אוכל – עובר ב'לא יחל דברו'. (שבועות כ:)

לדעת רב דימי – האיסור חל בשבועה על העתיד, ואילו שבועה על העבר אסורה משום "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא":

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: אוכל ולא אוכל – שקר, ואזהרתיה מהכא: 'לא תשבעו בשמי לשקר'; אכלתי ולא אכלתי – שוא, ואזהרתיה מהכא: 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא'. (שבועות כא.)

על אף הנאמר בגמרא, הרמב"ם (שבועות א, ג) פוסק שארבעת האופנים אסורים כולם משום "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר".