מקור המצווה
בפרשת שמיני (ויקרא יא, מד) נאמר:
אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.
האם נמנה כמצווה?
בה"ג (מצוה קסג) מונה את הציווי במניין המצוות.
הרמב"ם (שורש ד) חולק וטוען שאין למנותו, מאחר שאין כאן ציווי על מעשה מסוים אלא זירוז כללי לקיום התורה כולה:
השורש הרביעי: שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה... וכבר טעו בשורש הזה... עד שמנו 'קדושים תהיו' מצווה מכלל מצוות עשה. ולא ידעו כי אמרו 'קדושים תהיו', 'והתקדשתם והייתם קדושים', הם ציוויין לקיים כל התורה. כאילו יאמר: 'היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו'.
הרמב"ן מיישב את שיטת בה"ג ומסביר שאין מדובר בציווי כללי, אלא בציווי מיוחד לפרוש מאכילת שקצים ורמשים:
ואמנם בעל ההלכות לא מנה 'קדושים תהיו', אבל מנה 'והתקדשתם והייתם קדושים'... היא מצווה להיותם קדושים מליטמא באכילת השרצים והרמשים בייחוד... ואם כן הפורש מאכילתם מקיים מצוות עשה מיוחדת בהן.
הרמב"ן מדגיש שאין זו רק שלילת האיסור ("לאו הבא מכלל עשה"), אלא מצוות עשה חיובית, בדומה למצוות השביתה בשבת או העינוי ביום הכיפורים.
יסוד המחלוקת
לדעת הרמב"ם – הקדושה היא עצם קיום המצוות, המפרישות את האדם מתאוות הגוף ומאפשרות לו להגיע לידיעת ה':
כי אמרו 'קדושים תהיו', 'והתקדשתם והייתם קדושים', הם ציוויין לקיים כל התורה. כאילו יאמר: 'היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו'. (שורש ד)
אבל אמרו יתעלה: 'והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני', אינו בעניין טומאה וטהרה כלל, ולשון ספרא: זו קדושת מצוות. (מורה נבוכים ג, מז)
שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להידמות בשכינה, שנאמר: 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני'. (טומאת אוכלין טז, יב)
לדעת הרמב"ן – הקדושה היא הדבקות בשכינה, והפרישה ממאכלות אסורות היא תנאי הכרחי לכך:
אמר: 'ואנשי קדש תהיון לי', כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קודש בעבור שתהיו ראויים לי, לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים. (רמב"ן שמות כג, ל)
נקודה לעיון: האם "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" נמנית כמצווה?
בתחילת פרשת קדושים (ויקרא יט, ב) נאמר:
דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
הראשונים נחלקו בהבנת ציווי זה:
לפי רש"י(שם) – זהו ציווי על פרישה מעריות.
לפי החזקוני(שם) – זהו ציווי מקדים המתייחס למצוות המפורטות בהמשך הפרשה.
לפי הרמב"ם(שורש ד) – זהו ציווי כללי הכולל את כל מצוות התורה.
לפי הרמב"ן (שם) – זהו ציווי מיוחד להיות פרוש מן המותרות, כדי שהאדם לא יהיה "נבל ברשות התורה":
כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות.
לכאורה, לפי הרמב"ן המגדיר זאת כחובה עצמאית ("פרושים מן המותרות"), היה מקום למנות גם את "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" כמצווה בפני עצמה. אולם, ייתכן שמאחר שהתורה לא קבעה למצווה זו גדרים אחידים וברורים – היא נותרה הנחיה מוסרית כללית שאינה נמנית במניין המצוות.
להרחבה: בראשונים שתי שיטות נוספות בהבנת הציווי "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים":
א.לדעת תוספות (חולין ב: ד"ה טמא) – זהו ציווי על אכילת חולין בטהרה:
כדדרשינן: 'והתקדשתם והייתם קדושים' – אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה.
ב.לדעת היראים (סימן תלד) – זהו ציווי האוסר על האדם לנוול את עצמו:
ציווה הקדוש ברוך הוא את ישראל שיקדשו עצמם, דכתיב בפרשה ויהי ביום השמיני: 'והתקדשתם והייתם קדושים'. לא מצאנו מפורש מה היא הקדושה, ויש ללמד שלא ינוול אדם עצמו ביותר, שהניוול הוא חסרון קדושה.