הקדושה שבאיסורי הביאה והאכילה

בספר קדושה שלושה קבצי הלכות:

א.הלכות איסורי ביאה

ב.הלכות מאכלות אסורות

ג.הלכות שחיטה

הלכות אלו מרכזות את האיסורים שהתורה מחילה על הנאות הגוף – הביאה והאכילה.

לדעת הרמב"ם, מלבד הטעם המסוים הקיים בכל איסור, הגבלות אלו נובעות מעיקרון כללי: מיעוט התאוות והתעסקות בהן רק לצורך הדברים ההכרחיים:

שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הביאות האסורות... הנה זה כולו אמנם חייבו ה' כדי שנתרחק מן הקצה הרע מרחק רב. (שמונה פרקים ד)

הרמב"ם רואה בעיקרון זה את אחת ממגמותיה הכלליות של התורה:

מכלל מטרות התורה השלמה – עזיבת התאוות והזלזול בהן, וצמצומן עד כמה שאפרש, ושלא ידרוש מהן אלא ההכרחי.... ולפיכך ניהל אותנו ה' יתרומם שמו בתתו לנו מצוות המבטלות את התכלית הזו. (מורה נבוכים ג, לג)

לתפיסתו, הפרישה מתאוות הגוף היא הקדושה, ואילו ההשתקעות בהן היא הטומאה:

וכן ממטרות התורה: הטהרה והקדושה, כוונתי בכך הזנחת התשמיש והתרחקות ממנו ומיעוטו ככל האפשר... כי הקדושה היא הזנחת התשמיש... ולשון ספרא: 'והתקדשתם והייתם קדושים' – זו קדושת מצוות. וכמו שקראה התורה קיום מצוות הללו קדושה וטהרה, כך קראה את העברה על המצוות הללו ועשיית הרעות טומאה. (שם)

הרמב"ם רואה באיסורים אלו את הביטוי המובהק לקדושת ישראל, ולפיכך קורא לספר העוסק בהם – "ספר קדושה":

ספר חמישי, אכלול בו מצוות של ביאות אסורות ומצוות של מאכלות אסורות, לפי שבשני עניינים האלו קידשנו המקום והבדילנו מן האומות – בעריות ובמאכלות אסורות. ובשניהם נאמר: 'ואבדיל אתכם מן העמים', 'אשר הבדלתי אתכם מן העמים'. וקראתי שם ספר זה ספר קדושה. (פתיחה למשנה תורה)

דברים אלו נובעים מתפיסתו העקרונית של הרמב"ם, לפיה תכלית האדם היא ידיעת ה', ולשם כך עליו לפרוש מתאוות הגוף המסיחות את דעתו ומטמאות את נפשו.

בין איסורי ביאה לאיסורי אכילה

על אף ההשוואה שעושה הרמב"ם בין איסורי הביאה לאיסורי האכילה, מן הפסוקים עולה כי קיים הבדל עמוק ביניהם:

איסורי עריות – מטמאים גם את הארץ, וגם בני נח מוזהרים בהם:

אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ, וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. (ויקרא יח, כד-כה)

איסורי האכילה – מטמאים רק את האוכלם, והאיסור נאמר לישראל בלבד:

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. (ויקרא יא, מג-מד)

ואכן מפשט הפסוקים נראה שדווקא איסורי האכילה הן אלו שמבטאים את קדושת ישראל:

וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ. (שמות כב, ל)

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ... (דברים יד, כא)

מאחר שישראל דבקים בה' – אין ראוי להם לאכול מאכלים מתועבים וטמאים:

'זאת החיה' – לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצוות, ולאומות העולם לא אסר כלום. (רש"י ויקרא יא, ב)