המצוות הכלולות בהלכות שחיטה
בפתיחה להלכות שחיטה מונה הרמב"ם חמש מצוות:
מצוות שחיטה
איסור "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ"
מצוות כיסוי הדם
"לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים"
מצוות שילוח הקן
מקומה של מצוות שילוח הקן
שלוש המצוות הראשונות נוגעות באופן ישיר בשחיטה, ואילו מצוות שילוח הקן לכאורה אינה חלק מהלכות אלו.
הטור והשולחן ערוך אכן מביאים יחד רק את שלוש המצוות הראשונות (יורה דעה א-כח), ואילו את מצוות שילוח הקן הם מביאים בנפרד (יורה דעה רצב).
למרות זאת, הרמב"ם כולל את מצוות שילוח הקן בהלכות שחיטה.
הסיבה לכך היא, שלמצוות אלו יש טעם אחד – מניעת צער בעלי חיים:
אשר לציווי על שחיטת בעלי החיים... כיוונה התורה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענות אותו בשחיטה קלוקלת... וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כסייג והרחקה שמא יישחט מבין שניהם הבן אל מול האם, כי זהו צער גדול מאוד לבעל החיים... זהו גם הטעם לשילוח הקן. (מורה נבוכים ג, מח)
סדר הפרקים ברמב"ם על פי טעמי המצוות
למצוות כיסוי הדם מביא הרמב"ם טעם שונה לחלוטין – כדי למנוע את אכילת הדם:
ציווה יתעלה שכל חיה ועוף שמותר לאכול את בשרם, אם יישחט יכוסה דמו בעפר כדי שלא יתאספו עליו לאכול סביבו. (מורה נבוכים ג, מו)
משום כך, הרמב"ם מסדר את הפרקים בהלכות שחיטה בהתאם לטעם המצוות:
פרק יב: איסור "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ".
פרק יג: איסור "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים" ומצוות שילוח הקן – מובאים מיד, בסמוך לפרק יב, בגלל הדמיון בטעמם.
פרק יד: מצוות כיסוי הדם – נדחית לסוף ההלכות בשל טעמה השונה.
מחלוקת הרמב"ם ורש"י בגדר איסור "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים"
שיטת הרמב"ם, המדמה בין איסור "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים" לאיסור "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ", מבוססת על הבנתו שהאיסור הוא בלקיחת האם יחד עם בניה:
שלא ליקח אם עם הבנים, שנאמר: 'לא תקח האם על הבנים'. (מניין המצוות הקצר, לא תעשה שז)
לעומתו, רש"י (דברים כב, ו) סבור שהאיסור הוא בלקיחת האם בעודה רובצת על בניה:
'לא תקח האם' – בעודה על בניה.
לשיטת רש"י, אין קשר מהותי בין שני האיסורים הללו.
היחס בין שחיטה לכיסוי הדם
בניגוד לרמב"ם הסבור שאין קשר מהותי בין השחיטה לכיסוי הדם, מדברי בה"ג (הלכות כיסוי הדם) עולה כי הכיסוי הוא השלמת מעשה השחיטה.
דברי בה"ג מבוססים על הבנה שהשחיטה וכיסוי הדם נובעים מכך שלבעל חיים יש "נֶפֶשׁ חַיָּה":
השחיטה – באה להוציא את החיות של בעל החיים, כדי להפוך אותו מ"נֶפֶשׁ חַיָּה" לבשר הראוי לאכילה.
מצוות כיסוי הדם – נועדה לשם כיסוי הנפש שנשפכה.
יסוד ה"נֶפֶשׁ חַיָּה" במשנת הרמב"ן
הרמב"ן (בראשית א, כט) מבאר שמצוות רבות נובעות מהעיקרון שלבעל חיים יש "נֶפֶשׁ חַיָּה":
איסור אכילת בשר לאדם הראשון:
הבשר לא הורשו בו עד בני נח... מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם.
איסור אבר מן החי לבני נח:
ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו, ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי.
איסור דם לישראל:
והוסיף לנו במצוות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש.
מצוות שחיטה:
התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה. וזה טעם השחיטה.
ביאור דינים נוספים לפי יסוד זה
איסור בשר תאווה במדבר (לדעת רבי ישמעאל (חולין טז:)): נפש הבהמה המתאימה להקרבה צריכה לעלות על גבי המזבח ולא להישפך ארצה, ולכן שחיטת בהמה לחולין נאסרה במדבר:
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז... וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ... (ויקרא יז, ג-ד)
איסור שחיטת חולין בעזרה: "בשר תאווה" הותר רק בגבולין (מחוץ למקדש), ולא בתוך העזרה:
לפי שנאמר: 'כי ירחק ממך המקום וזבחת' – בריחוק מקום אתה זובח, ואי אתה זובח במקום קרוב. פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה.(קידושין נז:)