מקור המצווה
בפרשת אחרי מות (ויקרא יז, יג) נאמר:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.
הפסוק מלמד שיש לכסות דם חיה או עוף לאחר השחיטה.
טעם המצווה
טעם המצווה מפורש בהמשך הכתוב (שם, יד):
כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.
אמנם נחלקו הראשונים בהבנת הפסוק:
לדעת הרשב"ם (שם)והחזקוני (שם) – הטעם נמצא באיסור אכילת דם שבהמשך הפסוק ("וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ"), וכסייג לאיסור זה – התורה חייבה לכסות את הדם:
'וכסהו בעפר' - כי אז לא יהא ראוי לאכילה. (רשב"ם)
שלא תאמר: כדין אסר לנו דם קדשים, שהרי ניתן על גבי המזבח לכפר... אבל חיה ועוף שאין במינן דם ראוי לכפר לא אסר הכתוב, לכך נאמר: 'וכסהו בעפר'. (חזקוני)
לדעת ספר החינוך (מצוה קפז) – הטעם נמצא כבר בתחילת הפסוק. מאחר שהנפש תלויה בדם – יש לכסותו:
משרשי המצווה, לפי שהנפש תלויה בדם... ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר
היחס בין השחיטה לכיסוי הדם
לפי הטעם של הרשב"ם והחזקוני – אין קשר מהותי בין השחיטה לכיסוי הדם:
השחיטה באה להתיר את איסור נבלה.
כיסוי הדם בא כסייג לאיסור דם.
לפיכך, כיסוי הדם הוא מעשה עצמאי לחלוטין הנעשה לאחר השחיטה.
לפי הטעם של ספר החינוך – גם השחיטה וכיסוי הדם נובעים מאותו עיקרון (שלבעל חיים יש "נֶפֶשׁ חַיָּה"):
השחיטה באה להוציא את החיות של בעל החיים, כדי להופכו מ"נֶפֶשׁ חַיָּה" לבשר הראוי לאכילה.
מצוות כיסוי הדם נועדה לשם כיסוי הנפש שנשפכה.
לפיכך, אפשר לראות את השחיטה והכיסוי כיחידה הלכתית אחת.
נפקא מינה
שעת הברכה
אם הכיסוי הוא מעשה עצמאי (שאינו חלק מן השחיטה) – יש לברך לפני הכיסוי, בדומה לכל המצוות שמברך עליהן "עובר לעשייתן".
וכן כותב הרא"ה (בדק הבית א, ה):
לברך אחר כיסוי אין לנו, שמכל מקום מצווה היא בפני עצמה וברכה בפני עצמה.... הילכך הדרינן לכללא דקיימא לן: כל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן.
אם הכיסוי הוא המשך של מעשה השחיטה – ייתכן שיש לברך רק לאחר הכיסוי, מאחר שלא שייך לברך באמצע ההליך.
כן היא דעת בה"ג:
כתב בעל הלכות שמכסה תחילה ואחר כך מברך. ואף על גב דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן – הני מילי בתחילת המצווה, אבל זו סיום מצוה היא, ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך. הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצווה, ועל כיסוי אחר גמר המצווה. (רא"ש חולין ו, ו)
הפסק בין השחיטה לכיסוי
אם הכיסוי הוא מעשה עצמאי – אין מניעה להפסיק בדיבור בין השחיטה לכיסוי.
וכן היא דעת ספר התרומה (איסור והיתר, לט):
מותר לדבר אחר השחיטה קודם הכיסוי בין שחיטה לכיסוי.
אם הכיסוי הוא חלק ממעשה השחיטה – אסור להפסיק ביניהם.
וכן היא דעת הראבי"ה (תשובות, אלף צ):
ואסור לספר בין ברכת שחיטה לברכת הכיסוי.
נקודה לעיון: מדוע רק דם חיה ועוף טעון כיסוי?
החזקוני(שם) מבאר על פי תפיסתו שהכיסוי הוא סייג לאיסור אכילת דם:
שלא תאמר: כדין אסר לנו דם קדשים, שהרי ניתן על גבי המזבח לכפר... אבל חיה ועוף שאין במינן דם ראוי לכפר לא אסר הכתוב, לכך נאמר: 'וכסהו בעפר'. (חזקוני)
לדבריו, מאחר שחיה ועוף אינם קרבים על המזבח, היה מקום לחשוש שיתירו את דמם באכילה. לכן הצריכה התורה לכסות את דמם, כדי למנוע את אכילתו.
לפי ההבנה שהכיסוי נובע מעצם שפיכת נפש בעל החיים, אפשר לבאר:
במדבר הותרה שחיטת בהמה רק לקרבן, ואילו שחיטת "בשר תאווה" (חולין) נאסרה לחלוטין ונחשבה מעין "שפיכות דמים":
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה... וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה'.... דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ... (ויקרא יז, ג-ד)
לעומת זאת, אכילת בשר חיה ועוף כ"בשר תאווה" – שאינם באים לקרבן – הותרה, אך התורה קבעה חובה חובה לכסות את דמם שנשפך:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל... אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. (שם, יג)
לכן, אף שעם הכניסה לארץ הותרה גם שחיטת בשר בהמה לחולין, התורה משמרת את האמירה העקרונית שדם הבהמה במהותו מיועד להינתן על המזבח לכפרה, ולכן מצוות כיסוי הדם שנשפך נוהגת לדורות בחיה ועוף בלבד.