מקור המצווה

בפרשת כי תצא (כב, ו-ז) נאמר:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

בפסוקים אלו מופיעות שתי מצוות:

לאו – "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים".

מצוות עשה – "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ".

מחלוקת התנאים

התנאים נחלקו לגבי אופי הקשר שבין הלאו לעשה:

לפי רבי יהודה– מצוות העשה חלה מיד ברגע ראיית הקן, ומחייבת לשלח את האם. כיוון שכך, הלאו אינו "ניתק לעשה", ומי שעובר עליו לוקה:

הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר: לוקה ואינו משלח. (חולין יב, ד)

דקסבר 'שלח' – מעיקרא משמע. (חולין קמא.)

לפי חכמים – מצוות העשה מלמדת שאם אדם עבר ונטל את האם, הוא יכול לתקן את הלאו על ידי שילוחה. משום כך, הלאו נחשב "ניתק לעשה" ואין לוקים עליו:

וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה. זה הכלל: כל מצוות לא תעשה שיש בה קום עשה – אין לוקין עליה. (משנה, שם)

מחלוקת הראשונים

הראשונים נחלקו בהבנת שיטת חכמים, מתי לדעתם חלה מצוות העשה:

לפי הרמב"ם– מצוות העשה חלה רק לאחר שהאדם נטל את האם באיסור. לכן, מי שמשלח את האם מראש אינו מקיים מצווה, אלא רק נמנע מלעבור על הלאו:

לשלח האם אם לקחה על הבנים. (פתיחה להלכות שחיטה)

לפי רוב הראשונים – מצוות העשה חלה מיד בשעת ראיית הקן, ולכן המשלח את האם מקיים מצוות עשה לכתחילה. עם זאת, העשה אינו פוקע אם נעשה האיסור, ובכוחו לתקן את הלאו בדיעבד:

בשילוח הקן – לא תיקח האם לעצמך רק שלח תשלח... דעשה הוא עיקר... שאין הלאו אלא קיום עשה שבו. (ריטב"א קידושין לד.)

מחלוקת האחרונים

לפי התפיסה שיש מצוות עשה בשילוח האם, נחלקו האחרונים בהגדרתה:

לפי החוות יאיר (סימן סז) – הרואה קן ציפור מחויב לשלח את האם, אף אינו מעוניין לקחת את הבנים.

לפי החתם סופר (אורח חיים ק) – אם האדם אינו רוצה לקחת את הבנים, אינו מחויב לשלח את האם.

נקודה לעיון: טעם המצווה וגדריה

הרמב"ן (דברים, שם) מביא שני טעמים למצווה – מניעת מידת אכזריות ושמירה על קיום המינים:

'כי יקרא קן צפור לפניך' – גם זו מצוה מבוארת מן 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'. כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין.

לפי טעמים אלו (השייכים לרובד הנגלה), אין ערך חיובי בעצם פעולת השילוח כשהיא לעצמה, אלא העיקר הוא ההימנעות מהאיסור של "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים".

אמנם, הרמב"ן מביא טעם נוסף על דרך הסוד, וממנו עולה כי יש ערך חיובי בשילוח.

החוות יאיר מבסס את פסיקתו (שיש חובה לשלח גם כשלא רוצים את הבנים), על טעם דומה המובא בזוהר (תיקוני זוהר ו):

והכי מסתבר לטעם שכתב בזוהר, שהוא כדי שהעוף אם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בניה, ועל ידי כך יתגלגלו רחמי המקום ברוך הוא על בניו שבגלות.

לעומתו, החתם סופר (שם) דוחה גישה זו וטוען שהגמרא שלנו אינה מקבלת את הטעם הזה, ועל כן אין לפסוק על פיו: