מקור האיסור

בפרשת כי תצא (כב, ו-ז) נאמר:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

בפסוקים מופיע איסור לרואה ציפור הרובצת על קינה – לקחת את "הָאֵם עַל הַבָּנִים".

גדר האיסור

לפי רש"י (שם) – האיסור הוא בלקיחת האם בעודה רובצת על בניה:

'לא תקח האם' – בעודה על בניה.

לפי הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה שז)– האיסור הוא בלקיחת האם יחד עם בניה:

שהזהירנו מקחת קן הצפור בכללו בעת הצידה האם והבנים, והוא אמרו: 'לא תקח האם על הבנים'.

וכן מפרש החזקוני (שם):

'על הבנים' – עם הבנים.

דין הלוקח את האם לבדה

במשנה (חולין יב, ג) נאמר שאין אפשרות ליטול את האם ולשלח את הבנים:

אמר: הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים – חייב לשלח, שנאמר: 'שלח תשלח את האם.

לשיטת רש"י – אף הלוקח את האם לבדה עובר על איסור "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים" וחייב מלקות.

לפי הרמב"ם – הלוקח את האם לבדה אמנם מצווה ב"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם", אך אינו עובר על הלאו:

לעניין הלאו ד'לא תקח', דלא עבר עליה אלא אם כן נוטל האם והבנים, כפשטיה דקרא: 'לא תקח האם על הבנים'. אבל עשה מיהא איכא אפילו במניח הבנים ונוטל האם, כלשון משנתינו: 'חייב לשלח'. (חכם צבי פג)

נקודה לעיון: טעם האיסור

הרמב"ן (שם) משווה בין איסור זה לבין איסור "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד":

'כי יקרא קן צפור לפניך' – גם זו מצוה מבוארת מן 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'. כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין.

דבריו מתאימים להבנה שהאיסור הוא בלקיחת האם יחד עם בניה.

לעומת זאת, לשיטת שהאיסור הוא בלקיחת האם בעודה רבוצה על בניה, יש לבאר את טעם האיסור על פי דברי המדרש (דברים רבה, ו) שהקב"ה ציווה להציל את האם כשכר על התעסקותה בגידול בניה:

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ונתעסק בכבודו של עולם ובתיקונו של עולם, כדאי שתינצל.

להרחבה: שתי השיטות בהבנת הפסוק עולות כבר בתרגומי התורה השונים:

התרגום המיוחס ליונתן מתרגם: "לָא תִסַּב אִימָא מֵעַל בְּנַיָא", ומשמע שהאיסור הוא בלקיחת האם בעודה רבוצה על בניה.