מקור האיסור

בפרשת אמור (ויקרא כב, כח) נאמר:

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

הפסוק מובא בתורה יחד עם דיני הקרבנות, אך המשנה (חולין ה, א) קובעת שהאיסור נוהג גם בבהמת חולין:

אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין.

גדר האיסור

המשנה קובעת (שם, ג) שהאיסור חל דווקא כאשר שניהם נשחטים בשחיטה כשרה:

השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר – פטור משום אותו ואת בנו.

לפי התבואות שור (יורה דעה טז, א) – האיסור חל גם כאשר שוחטים "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ" בבת אחת:

גם פשוט דבבת אחת נמי מיקרי 'אותו ואת בנו'.

ולכן הרמב"ם (שחיטה יב, י) נזקק לבאר מדוע אין איסור בשחיטת מעוברת, אף שהאם והעובר נשחטים יחד:

מותר לשחוט את המעוברת, עובר ירך אמו הוא.

לפי רבנו שמחה (במושב זקנים ויקרא, שם) – האיסור חל דווקא בשחיטת השני לאחר שהראשון כבר נשחט. לכן הוא מתקשה בשחיטת מעוברת רק מאחר שהעובר מת תחילה:

הקשה ה"ר שמחה: היאך אנו שוחטין שום בהמה מעוברת, דהא העובר מת תחילה. ויש לומר, דמ'כל' מרבה, 'כל בבהמה תאכלו'.

נקודה לעיון: טעם האיסור

הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, מח) כותב שטעם האיסור הוא מחמת צער בעלי חיים:

נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כסייג והרחקה שמא יישחט מבין שניהם הבן אל מול האם, כי זהו צער גדול מאוד לבעל החיים.

הרמב"ן (דברים כב, ו) חולק על טעמו של הרמב"ם, ומביא שני טעמים אחרים – מניעת אכזריות מהאדם, ושמירה על קיום המין: