מקור הדין
בפרשת קדושים (ויקרא יט, כו) נאמר:
לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם...
הגמרא (סנהדרין סג.) לומדת מן הפסוק שאסור לאכול בשר בהמה מפרכסת, אף שנשחטה כדין, עד שתצא נפשה:
מניין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה? תלמוד לומר: 'לא תאכלו על הדם'.
הגמרא לומדת מן הפסוק איסורים נוספים, וקובעת שבשל כך זהו "לאו שבכללות" שאין לוקים עליו.
האם מדובר באיסור תורה?
לפי הרמב"ם (שחיטה א, ב) – מדובר בדרשה גמורה, ומפרכסת אסורה מן התורה:
ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה – עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'לא תאכלו על הדם', ואינו לוקה.
לפי רש"י (חולין קכא: ד"ה וממתין) – מדובר באסמכתא בעלמא, ומפרכסת אסורה מדרבנן בלבד:
וממתין לה עד שתצא נפשה – כדתניא בארבע מיתות: מניין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה, שנאמר 'לא תאכלו על הדם'. ואסמכתא דרבנן בעלמא היא.
יסוד המחלוקת
לפי רש"י – מאחר שמפרכסת מטמאה טומאת אוכלים (חולין ט, א), בהכרח שמדין תורה השחיטה כבר התירה אותה והעניקה לה מעמד של אוכל. לכן, אף שלמעשה אסור לאוכלה כל זמן שהיא מפרסת, איסור זה אינו אלא מדרבנן:
בשחיטת ישראל... משויא לה אוכלא בעודה מפרכסת... שאוכל היתר גמור הוא בעודה מפרכסת, והא דאמרינן אסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה מדרבנן הוא. (רש"י חולין קכא. ד"ה השוחט)
לפי הרמב"ם – אף שבהמה לאחר השחיטה היא אוכל גמור, התורה החילה איסור על האדם שלא יאכל ממנה בעודה מפרכסת עד שתצא נפשה.
נקודה לעיון: האם האיסור נמנה במניין המצוות?
היראים (סימן עז) מונה את האיסור במניין המצוות.
לעומתו, הרמב"ם, אף שלשיטתו מדובר באיסור תורה – מאחר והאיסור הוא "לאו שבכללות", אין למנות כלאו בפני עצמו:
כשיהיה לאו אחד כולל עניינים רבים, הנה אז יימנה הלאו ההוא לבדו, לא כל עניין ועניין מן העניינים שיכלול אותם הלאו ההוא. וזה הוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו. (ספר המצוות, שורש ט)