איסורים מן החי ואיסורים מן הצומח

הרמב"ם מחלק את הלכות מאכלות אסורות לשני חלקים:

פרקים א-ט: מאכלים אסורים מן החי

פרק י: מאכלים אסורים מן הצומח

חלוקה זו מבליטה שכמעט כל איסורי האכילה נאמרו ביחס למאכלים מן החי – כעשרים מצוות עוסקות במאכלים מן החי, ורק ארבע במאכלים מן הצומח.

יתרה מזאת: רק בבעלי חיים מחילה התורה איסורים מוחלטים וקובעת שחלק מהמינים אסורים באכילה לחלוטין. לעומת זאת, כל מיני הפירות והצמחים מותרים באכילה, אלא שעל האדם להקדים ולתת את חלק ה' לפני שייהנה מהם:

לפני אכילת תבואה מן החדש יש להניף את "רֵאשִׁית קְצִירְכֶם" לה'.

לפני אכילת דגן, תירוש ויצהר יש לתת את "רֵאשִׁיתָם" לה'.

יש להמתין ולא ליהנות מפירות האילן עד שיהיו בשנה הרביעית "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'".

איסורי גברא ואיסורי חפצא

לכאורה ניתן להעמיק בחילוק זה ולטעון שבין שתי הקבוצות קיים הבדל עקרוני באופי האיסור:

המאכלים האסורים מן החי הם "איסורי חפצא", כלומר מאכלים שהתורה הגדירה כטומאה, שקץ ותועבה.

המאכלים האסורים מן הצומח הם "איסורי גברא", כלומר מאכלים שאינם אסורים מצד עצמם, אלא שהתורה אסרה על האדם לאוכלם עד שיקיים את המצווה המחויבת בהם.

אולם הגדרה זו ביחס למאכלים האסורים מן הצומח אינה פשוטה:

לגבי איסור חדש – האור שמח (חמץ ומצה ו, ז) כותב שכך עולה מן הירושלמי(פסחים ב, א), אך לפי הבבלי(פסחים כג.) על התבואה החדשה חל "איסור חפצא" עד הקרבת העומר.

לגבי איסור טבל – הגדרה זו מבוססת על ההבנה שהאיסור נובע מחובת ההפרשה. אולם הדבר שנוי במחלוקת אחרונים (עונג יום טוב קיב; אור שמח עבודה זרה ד, יא; קובץ שיעורים פסחים קנב), ובדברי תוספות (בבא בתרא פא. ד"ה ההוא) מפורש שמדובר ב"איסור חפצא", שכן "גוף הפירות מחוייבין בתרומה, דטבל נינהו ואסורין באכילה".

לגבי איסור ערלה – המשנה (ערלה א, ב) קובעת שאיסור ערלה חל מיד עם הכניסה לארץ, אף שייתכן שנטע רבעי נהג רק "משכבשו וחילקו" (ירושלמי מעשר שני ה, ב). מכאן שאיסור ערלה אינו תלוי בחובת האדם להביא את הפירות לפני ה' בשנה הרביעית.

איסורים לעולם ואיסורים לזמן

לפיכך נראה נכון יותר לחלק בין התחומים בדרך אחרת:

המאכלים האסורים מן החי אסורים לעולם, ואין להם היתר.

המאכלים האסורים מן הצומח אסורים באופן זמני בלבד:

איסור חדש פוקע עם הקרבת העומר.

איסור טבל פוקע עם הפרשת התרומות והמעשרות.

איסור ערלה פוקע בשנה הרביעית:

ואיסור עולם ליכא למימר בה, דלאחר שלוש מותרות. (רש"י פסחים מד:)

גדר איסור כלאי הכרם ובשר בחלב

הדברים אמורים ביחס לחדש, טבל וערלה. בנוסף יש איסור בכלאי הכרם, שהוא "איסור חפצא" שאין לו היתר לעולם.

אף שבכך איסור כלאי הכרם דומה למאכלים האסורים מן החי, יש ביניהם הבדל:

איסורי המאכלים מן החי חלים על מינים מסוימים.

איסור כלאי הכרם חל על צירוף של גפן ותבואה יחד.

לכן נראה לדמות את איסור כלאי הכרם לאיסור בשר בחלב:

דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי, ובהדי הדדי אסור - כלאים נמי, האי לחודיה והאי לחודיה שרי, ובהדדי אסור. (פסחים מד:)

ואכן, בשני התחומים קיים איסור הן ביצירת התערובת והן באכילתה ובהנאה ממנה, ובשניהם נחלקו הראשונים ביחס שבין האיסורים:

בבשר בחלב – נחלקו הרמב"ם(מאכלות אסורות ט, ב; טומאת מת א, ב)והחינוך (מצוה צב) האם האיסור היסודי הוא יצירת התערובת והאכילה נאסרה כדי למנוע את העירוב, או שהאיסור היסודי הוא האכילה והבישול נאסר כסייג.

בכלאי הכרם – נחלקו תוספות (קידושין לט. ד"ה לא; חולין קכ: ד"ה היכא)והרמב"ם (כלאים ה, ב-ז; בתשובותיו, קל) האם איסור ההנאה נובע מאיסור הזריעה, או שמדובר בשני איסורים נפרדים בעלי גדרים שונים.

איסור מחמת הקדושה המעורבת

מדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות י, יט-כ) עולה הבנה שונה בגדר איסור טבל: האיסור נובע מן התרומה שמעורבת בו.

לכן, חיוב מיתה בידי שמים קיים רק באכילה לפני הפרשת המתנות שיש בהן קדושה תרומה ותרומת מעשר. לעומת זאת, באכילה לפני הפרשת מעשרות, שאין בהם קדושה יש לאו בלבד, ללא חיוב מיתה.

לפי דרכו יש לחלק בין הבהמות הטמאות שנאסרו מחמת טומאתן ושיקוצן, לבין טבל שנאסור מחמת הקדושה המעורבת בו.

איסורים מחמת קדושה ואיסורים מחמת טומאה

באופן דומה ניתן לחלק בין הבהמות הטמאות לבין חֵלֶב ודם:

בהמות טמאות נאסרו מחמת טומאתן ושיקוצן.

חֵלֶב ודם נאסרו משום שהם "חלק ה'" הראוי למזבח:

ציווה בקרבנות הנדבה, ואיסור החֵלֶב והדם בעבורם. (מושב זקנים ויקרא א, א)

אמנם ביחס לאיסור דם יש הבדל בין הפרשות שבהן הוא מופיע:

בפרשות ויקרא (ג, יז) וצו (ז, כג-כז) מובאים איסורי דם וחֵלֶב יחד, ומשמע ששניהם מבוססים על אותו עיקרון – ייעודם למזבח.

בפרשות אחרי מות (ויקרא י-יד) וראה (דברים יב, טז; שם, כג-כד) איסור דם נזכר לבדו, ואף נוהג בחיה, בניגוד לחֵלֶב. משמע שאיסור אכילת דם נובע מכך ש"הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", ולכן אסור לאכול את נפש הבהמה.

איסור אכילת חיות הבהמה

לפי הנראה מפרשות אחרי מות וראה, איסור דם דומה לאיסור אבר מן החי, שיסודו באיסור אכילת בעל חיים בעודו בחיותו:

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. (בראשית ט, ד)

אמנם הזכר יצחק (א, לג) מחדש שהגדרה זו נכונה דווקא בבני נח, ואילו בישראל איסור אבר מן החי נובע מחסרון שחיטה באותו האבר.

לפי דבריו, אבר מן החי ונבלה נובעים מעיקרון אחד.

בדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות ד, יז מורה נבוכים ג, מח) מבואר ש"הטריפה תחילת נבלה היא", ולפי זה ייתכן ששלושת האיסורים – אבר מן החי, נבלה וטריפה – קשורים לעיקרון משותף.

איסור מאכלי גויים

מלבד האיסורים שהחילה התורה, חכמים אסרו אכילת מאכלי גויים כדי להרחיק מחיתון עימם:

פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן, כולן משמונה עשר דבר הן... על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן. (עבודה זרה לו:)

הראשונים נחלקו באופיים של איסורים אלו:

לדעת הרשב"א (תורת הבית ג, ז), כלים שגוי בישל בהם טעונים הכשר, כדין כלי שבישלו בו איסור. מדבריו עולה שחכמים הגדירו תבשילי גויים כאיסור חפצא, בדומה לשאר המאכלות האסורות.

לדעת הרא"ה (בדק הבית, שם), רק האוכל עצמו נאסר, אך הכלי אינו טעון הכשר. מדבריו עולה שבתבשילי גויים יש איסור גברא בלבד.