מקור האיסור

בפרשת שמיני (ויקרא יא, מג) נאמר:

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.

לפי פשט הפסוק, האזהרה עוסקת באכילת שרצים. אולם הגמרא לומדת ממנו על איסור להתנהג בדרך מאוסה ומשוקצת:

להשהות נקביו:

אמר רב אחאי: המשהה את נקביו עובר משום 'לא תשקצו'. (מכות טז:)

לשתות מכלים מאוסים:

אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא קא עבר משום 'לא תשקצו'.(שם)

לאכול חגב חי:

טהור נמי... דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום 'בל תשקצו את נפשתיכם'.

האם מדובר באיסור תורה?

לפי הרמ"ה (בריטב"א שם, ד"ה אמר) – מדובר באיסור תורה:

רבינו מאיר הלוי ז"ל... ונראה ממנו דסבירא ליה שזה איסור תורה.

וכן סוברים היראים (סימן עג)והסמ"ק (מצוה פ)שאף מנו איסור זה במניין המצוות:

הזהירה תורה לישראל... אל תשקצו את נפשותיכם', פירוש: אל תמאסו עצמכם ואל תאכלו במאוס ובשיקוץ... למדנו מזה שהמפליג עצמו בשיקוץ ממנהג שכיניו ומבני עירו, עובר בלאו.(יראים)

לפי הריטב"א (שם) – מדובר באיסור דרבנן בלבד, והפסוק אינו אלא אסמכתא:

אבל כל המפרשים ז"ל כתבו שאינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

נקודה לעיון: שיטת הרמב"ם

בסוף הלכות מאכלות אסורות (יז, כט-לא) כותב הרמב"ם:

אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן... וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם... וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות... שכל דברים אלו בכלל 'אל תשקצו את נפשותיכם'. והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות.

וכן אסור לאדם שישהה את נקביו... וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו.

לכאורה יש בדברי הרמב"ם סתירה:

מלשונו "אסרו חכמים" משמע שמדובר באיסור דרבנן.

מן הביטוי "שכל דברים אלו בכלל 'אל תשקצו את נפשותיכם'" משמע שמדובר באיסור תורה.

מן העובדה שהעובר נענש במכת מרדות, ולא במלקות, משמע שמדובר באיסור דרבנן.

אולם התשובה לכך נמצאת בדברי הרמב"ם עצמו בספר המצוות (לא תעשה קעט). לדבריו, עיקר הפסוק אוסר באיסור אכילת שרצים, אך חכמים למדו ממנו עיקרון כללי האוסר כל מעשה שיש בו שיקוץ ומיאוס. לכן, אף שמעשים אלו נכללים בגדר האיסור שבפסוק, אין לוקים עליהם, משום שאין זה פשט הפסוק:

שהזהירנו מאכול אי זה שרץ שיהיה... והוא אומרו יתעלה: 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ'... והנה אמרו גם כן: המשהה נקביו עובר משום 'בל תשקצו', והוא ההיקש שבאכילת הדברים הנמאסים... כי כל זה מוזהר ממנו. אבל אינו חייב עליו מלקות, בעבור כי פשטיה דקרא הוא בשרץ לבד. אבל יכוהו על זה מכת מרדות.

להרחבה: מלשון הריטב"א נראה שמחלוקת הראשונים בתוקף האיסור נאמרת לגבי אכילת דברים מאוסים, ואילו המשהה נקביו עובר לכל הדעות באיסור דרבנן בלבד. אמנם לדעת היראים והסמ"ק, גם השהיית נקביו אסורה מן התורה.