מקור הדין

בפרשת מטות (במדבר לא, כא-כג) נאמר ביחס לשלל מלחמת מדין:

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף, אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר... וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם.

הפסוקים מלמדים שיש להכשיר כלים שבלעו איסור על ידי הגעלה או ליבון, בהתאם לאופן בליעתם – "כבולעו כך פולטו":

הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, את שדרכו להטביל – יטביל, להגעיל – יגעיל, ללבן באור – ילבן באור.

האם מדובר במצווה?

רוב הראשונים לא מנו את הגעלת כלים כמצווה. לשיטתם אין זו מצוות עשה, אלא דרך להכשיר את הכלי באמצעות הפלטת האיסור הבלוע בו.

הסמ"ק (מצוה קצח) מונה זאת כמצוות עשה:

להגעיל כלים, דכתיב: 'כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש'.

וכן דעת רבנו תם (ספר הישר, התשובות נו):

כי כלי מדין טהרתם עשה.

מדוע אין ברכה על הגעלת כלים?

לשיטת רוב הראשונים – מאחר שאין כאן מצווה:

ומה שמברכין על הטבילה ולא על הגעלה, היינו משום שהטבילה היא מצוות עשה והגעלה מצוות לא תעשה, שלא לאכול נבילות, והוי כניקור גיד וחלב שאין מברכין עליו. (איסור והיתר הארוך נח, קד)

לשיטת הסמ"ק – אף שמדובר במצווה, אין מברכים עליה מפני שאין חובה להשתמש דווקא בכלים אלו:

טעם למה אין מברכין על ההגעלה כשאר המצוות, משום דאפשר לאשתמושי בכלים חדשים ואין צריך להגעיל הני כלים, נמצא דלאו מצווה היא להשתמש בהן. (ארחות חיים, חמץ ומצה צה)

נקודה לעיון: האם חובת ההגעלה מלמדת ש"טעם כעיקר"?

הגמרא (פסחים מד:) מביאה מחלוקת תנאים:

לפי רבי עקיבא – חובת ההגעלה מלמדת שגם טעם בלבד, ללא ממשות האיסור, אסור מן התורה:

ורבי עקיבא... יליף מגיעולי נכרים, גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור, הכא נמי לא שנא.

לפי רבנן – דיני "גיעולי נכרים" הם חידוש מיוחד:

ורבנן – גיעולי נכרים נמי חידוש הוא, דהא כל נותן טעם לפגם מותר, דגמרינן מנבילה, והכא אסור.

הרא"ה (בדק הבית ד, א) פוסק להלכה ש"טעם כעיקר לאו דאורייתא", ולפי זה מבאר שכלי שבלע איסור נאסר "משום מעלה", עד שיפלוט את האיסור הבלוע בו:

ויש כאן שאלה חזקה, כיון דאמרינן בגיעולי נכרים דטעמו ולא ממשו אסור, היאך אפשר לומר דבשאר איסורין מותר... וזו קושיא הקשה בה מורי הרב רבנו משה ז"ל, ותירץ דאפשר דמשום מעלה הוא, דכיון דנבלע הכלי מאיסור, אף על פי שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם – לא יבטל ברוב, שהכלי נאסר עלינו משום מעלה, ולפיכך אסר פליטתו כל היכא דחשיבא פליטה כלל... דומיא בטבילה דאצרכה קרא אפילו לכלים חדשים.

להרחבה: ר' יוסף מאורליינש (ספר הישר, התשובות נה) סבור שפרשיית הגעלת כלים מחדשת שב"טעם כעיקר" יש איסור עשה:

ולרבי עקיבא דיליף לה מפרשת מדין, ליכא לאו אלא עשה, דכתיב: 'תעבירו באש ואשר לא יבא באש תעבירו במים'.

לפי דבריו, אף שיש איסור תורה בטעם של איסור גם ללא ממשות – אין לוקים על אכילה זו, מאחר שאין כאן לאו.

רבנו תם (שם, נו) חולק וסובר שמפרשיית כלי מדין יש ללמוד שבטעם הבלוע נשאר האיסור המקורי, ולכן ב"טעם כעיקר" יש לאו ומלקות: