מקור האיסור

המשנה (עבודה זרה ב, ד-ה) אומרת שחכמים גזרו על גבינת נכרי שתיאסר באכילה, והיא מספרת שרבי ישמעאל נמנע מלגלות את טעם הגזירה (כדי שלא יזלזלו בה).

הגמרא (לה.) מביאה לגזירה טעמים שונים:

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי: משום ניקור...

אמר רבי חנינא: לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב.

ושמואל אמר: מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה.

הסמ"ק (מצוה רכג) מביא את האיסור במניין המצוות, על פי דרכו למנות גם מצוות מדרבנן.

מחלוקת הראשונים

לדעת תוספות (שם, ד"ה חדא קתני) – הגזירה נתקנה רק כאשר הטעמים קיימים, ולכן בזמן הזה – מאחר שטעמי האיסור אינם קיימים – גבינת נכרי מותרת:

ואומר רבנו תם, כי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאיסור בגבינת העובד כוכבים... כי ודאי הוא כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין... וגם בהרבה מקומות יש שאוכלים אותם.

לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות ג, יד) – הגזירה נוהגת גם כאשר הטעם אינו שייך:

גבינה שמעמידין אותה הגויים בעשבים או במי פירות... הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה, שכבר גזרו על כל גבינת הגויים, בין שהעמידוה בדבר אסור בין שהעמידוה בדבר המותר, גזירה משום שמעמידין אותה בדבר האסור.

פסיקת ההלכה

השולחן ערוך (יורה דעה קטו, ב) פוסק כדעת הרמב"ם, ואוסר כל גבינת גויים.

הרמ"א (שם) פוסק שיש להתיר גבינת גויים רק במקום שנהגו בה "היתר מקדמונים", אך בשאר המקומות – "אין לפרוץ גדר".

עם זאת, לדעת הרמ"א, כשם שאיסור חלב נכרי נאמר רק כאשר "אין ישראל רואהו", כך גם איסור גבינת נכרי:

ואם הישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה – מותר.

הש"ך (שם, כ) חולק, ולדעתו ההיתר נאמר רק ביחס לחלב, אבל גבינת גויים נאסרה באופן גורף:

כיון שאסרו חכמים גבינות העובד כוכבים – כל הגבינות אסרו, דהא אפילו העמידוה בעשבים אסרו משום לא פלוג, אם כן הוא הדין ראה שעשאן העובד כוכבים.

להרחבה:

הרמב"ם (שם, טו) מביא מחלוקת גאונים אם חמאת נכרי כלולה בגזירה.