מקור האיסור
המשנה (עבודה זרה ב, ו) קובעת שיש איסור בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו:
אלו דברים של גויים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו.
הגמרא (לו:) מבארת שהאיסור הוא מחשש לעירוב חלב בהמה טמאה.
הגמרא (לט:) מוסיפה שהאיסור אינו קיים בכל מצב שהחליבה נעשית כאשר ישראל "יושב בצד עדרו של נכרי", אף אם אינו רואה את החליבה עצמה – מאחר שהוא רואהו בעמידתו, הגוי מתיירא ואינו מערב חלב בהמה טמאה:
יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב לו ומביא לו ואינו חושש... כיון דכי קאי חזי ליה, אירתותי מירתת ולא מיערב ביה.
הסמ"ק (מצוה רכג) מביא איסור זה בספרו, על פי דרכו למנות גם מצוות מדרבנן.
עיר שאין בה בהמה טמאה
לדעת הרדב"ז (ד, עה)והפרי חדש (יורה דעה קטו, ו) – מאחר שאין חשש לעירוב חלב בהמה טמאה, אין בכך איסור:
כללא דמילתא, דאם אין לחוש כלל לדבר טמא – אפילו שאינו בצד העדר, מותר. (רדב"ז)
לדעת החכמת אדם(סז, א)והחתם סופר (יורה דעה קז) – האיסור קיים בכל חלב שנחלב שלא בפני ישראל:
החלב של עכו"ם... אף על פי שרחוק הדבר מאד לחוש שמא עירב בו חלב טמא, מכל מקום אסור... ואפילו אין בכל העיר דבר טמא לחלוב. (חכמת אדם)
יסוד המחלוקת
לדעת הרדב"ז והפרי חדש – לא מדובר בגזירה אלא בחשש לאיסור תורה, ולכן האיסור שייך רק כאשר החשש קיים.
וכן כותב התשב"ץ (ג, קמג):
חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, אינו מתקנת חכמים וגדריהם... אלא ספקא דאורייתא משום תערובת חלב טמא.
לדעת החכמת אדם והחתם סופר – יש גזירה גורפת על כל חלב שנחלב שלא בפני ישראל.
וכן כותב הכסף משנה (מאכלות אסורות ג, טו):
חלב של עכו"ם גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת חלב טמא, בכל גוונא אסרוהו... דלא פלוג רבנן בגזירתם.
נקודה לעיון: דין חלב נכרי בזמן הזה
לכאורה הדין תלוי במחלוקת הפוסקים בגדר האיסור:
אם מדובר בחשש – הוא אינו קיים בכל המדינות בהן יש פיקוח על המחלבות, המונע עירוב חלב של בהמה טמאה.
לעומת זאת, אם מדובר בגזירה – האיסור קיים בכל חלב שנחלב שלא בפני ישראל.
אמנם האגרות משה (יורה דעה א, מז) מחדש שפיקוח ממשלתי יוצר ידיעה וודאית שדינה כראייה, ולכן אנו מתייחסים אליו כאילו נחלב בפני ישראל:
ובדבר החלב... במדינתנו אשר יש פיקוח הממשלה, ואם יערבו חלב בהמה טמאה יענשו... יש טעם גדול להתיר אף בלא שיטת הפרי חדש, משום דהעיקר דידיעה ברורה הוא כראיה ממש... שלא היה בכלל איסורם.
האגרות משה מוסיף:
הרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי... אבל מכל מקום לבעלי נפש מן הראוי להחמיר.