רקע
נהגו ישראל לומר בתוך קריאת שמע, לאחר הפסוק הראשון, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מה המקור למנהג זה? מדוע אומרים זאת בלחש? האם אמירה זו מחייבת, והאם יש ללמוד ממנה על מהותה של מצוות קריאת שמע? לשם העמקה במהותה של מצוות קריאת שמע, נעסוק בסוגיית הגמרא בפסחים [נו.] העוסקת בכך, ונעיין בשיטות הראשונים בעניין זה.
הסבר הסוגיה
שישה דברים עשו אנשי יריחו, על שלושה מיחו בידם ועל שלושה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר. ואלו שמיחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש, ואוכלין מתחת הנשרים בשבת, ונותנין פאה לירק – ומיחו בידם חכמים. [משנה פסחים נה:]
המשנה בפסחים [נה:] מביאה כי אנשי יריחו היו "כורכין את שמע", מה שלא היה כהלכה, אך חכמים לא מיחו בידם על כך.
מושג זה, "כורכין את שמע", נתון במחלוקת תנאים:
תנו רבנן: כיצד היו כורכין את שמע? אומרים 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד' ולא היו מפסיקין, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. [פסחים נו.]
לפי רבי מאיר אנשי יריחו "לא היו מפסיקין", מושג שיתבאר בהמשך השיעור, ואילו לפי רבי יהודה היו מפסיקים אך לא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
לאור קביעה זו מסבירה הגמרא את טעם אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד":
ואנן מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם'. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. אמרו: כשם שאין בליבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו – לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו – אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר – יש לה גנאי, לא תאמר – יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי. [שם]
הגמרא אומרת שמקור אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא בתגובתו של יעקב אבינו לאמירת "שמע ישראל" של בניו. ממשיכה הגמרא ואומרת שחכמים התלבטו כיצד לנהוג למעשה: "אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו – לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו – אמרו יעקב; התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי".
סוגיה זו צריכה תלמוד: מה עניין ברכתו של יעקב לבניו אצל מצוות קריאת שמע? מדוע אנו צריכים להתייחס לאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" של יעקב אבינו באמצע קיום המצווה? וכי תאמר שאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" על ידי יעקב אבינו מחייבת אותנו לדורות, אם כן מדוע לומר זאת בלחש? מה טיב ה"פשרה" שתיקנו חכמים בין משה רבינו לבין יעקב אבינו?
שיטת הרמב"ם והריא"ז
אכן הרמב"ם בהסברו לדין זה נטה מלשון הגמרא:
הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' וחוזר וקורא כדרכו 'ואהבת את ה' א-להיך' עד סופה. ולמה קורין כן? מסורת היא בידינו, שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציוום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם: 'בני, שמא יש בכם פסלות, מי שאינו עומד עמי ביחוד השם', כעניין שאמר לנו משה רבינו: 'פן יש בכם איש או אשה' וגו'. ענו כולם ואמרו: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד', כלומר שמע ממנו אבינו ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. פתח הזקן ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה. [הל' קריאת שמע א, ד]
בעוד הגמרא נקטה לשון תקנה על הקביעה לומר "ברוך שם כבוד מלכותו" בקריאת שמע ("התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי"), הרמב"ם בחר לנסח שמדובר במנהג שנהגו כל ישראל לשבח בשבח זה, בעקבות מעשיו של יעקב. כלומר, לפי הרמב"ם מדובר במנהג המשמר את אמירתו של יעקב[1], אך לא בחיוב מן הדין, ומכאן שלשיטתו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינו חלק ממשי מגוף הקריאה (ולכן ברור מדוע היא נאמרת בחשאי[2]).
תפיסה זו עולה גם מקביעתו של הריא"ז שאמירה זו אינה מעכבת:
אחר שקורא פסוק ראשון אומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בחשאי... לפי שאינו כתוב בתורה, אלא יעקב אבינו אמרו... ונראה בעיניי שאם לא אמרו אין מחזירין אותו.
[פסקי ריא"ז פ"ב הל' א, ד]
על פי זה נראה שאף שאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינה חלק מגוף הקריאה ומקבלת עול מלכות שמים, נהגו ישראל לומר זאת כדי להזכיר את המאורע המיוחד שכל בני יעקב העידו על עצמם שליבם שלם בייחוד ה', וכדי לציין שאנו ממשיכים בדרכם – מקבלים על עצמו עול מלכות שמים ומייחדים שמו באהבה.
שיטת חכמי צרפת ורבי יהודה החסיד
אמנם מפשט לשון הגמרא נראה שזו תקנה מחייבת, ומדברי המדרש נראה שאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" היא חלק מקבלת עול מלכות שמים:
ילמדנו רבינו, אדם מישראל מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך? רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה ורבי יוסי בשם ר' שמואל אמרו: אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד במקום אחד ויכוין לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיעה ביחוד השם ויקרא 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' כל אחד ואחד בכוונת הלב ואחר כך 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', וכשמתחיל 'ואהבת' רצה מהלך רצה עומד רצה יושב.
[מדרש תנחומא (ורשא) לך לך, א]
מדברי המדרש עולה שחובה העמידה הקיימת בפסוק ראשון, בו האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, חלה גם על "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מכאן שלפי המדרש אמירה זו היא חלק מקבלת עול מלכות שמים.
תפיסה זו מפורשת בדברי הבית יוסף:
מצאתי כתוב דבאמצע פסוק 'שמע ישראל' אין להפסיק כלל, שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים... ונראה לי דהוא הדין ל'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' שגם הוא מכלל הייחוד, ומטעם זה אין להפסיק בין פסוק 'שמע ישראל' ל'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.
[בית יוסף סי' סו ד"ה ומ"ש ואפילו]
ועל פי זה פוסק הלבוש שחובת הכוונה הקיימת בפסוק ראשון נוהגת גם ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד":
ואם קרא הפסוק הראשון ולא כיון לבו לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא בכוונה... לפיכך אם היה קורא פסוק ראשון ונאנס בדמדום שינה עד שאינו יכול לקרות בכוונה, צריכין לנערו ולעוררו עד שיקרא פסוק ראשון... ונראה לי שפסוק ראשון שהוזכר בכל זה העניין כולל גם כן עמו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שהוא גם כן בכלל קבלת עול מלכות שמים ויש לו כל דין פסוק ראשון לעניין זה. [לבוש סי' סג סעי' ד-ה][3]
תפיסה זו, ש"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא חלק אינטגרלי מגוף הקריאה, עולה מדברי "תלמידי צרפתים" המובאים ברמב"ן:
ואחר זמן ראיתי תלמידי צרפתים מקשים ואומרים: בידינו מדרש אגדה דקריאת שמע יש בה רמ"ח תיבות, כנגד איבריו של אדם, וכשמנו אינן אלא רל"ט, ו'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' שהצריכו חכמים לומר... ו'א-ל מלך נאמן' זה משלימין אותם. [רמב"ן יא:]
חכמי צרפת ראו ב"ברוך שם כבוד מלכותו" חלק מגוף הקריאה, עד שמילים אלו נמנות בכלל רמ"ח תיבות שבקריאת שמע[4].
מקור נוסף להבנה זו ממנהגו של רבי יהודה החסיד לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לאחר אמירת פסוק ראשון בתחילת התפילה (בברכת "המקדש את שמו ברבים"):
ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', והיה מכוין לצאת בו ידי חובת קריאת שמע, משום שפעמים כשעושין קרובץ מתעכבים מקריאת שמע עד אחר זמנה, ואמר שהיה יוצא בזה, כדאיתא בברכות: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד – זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא'. [טור סי' מו]
מדברי רבי יהודה החסיד עולה שכדי לצאת ידי חובת המצווה מוכרחים לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לאחר "שמע ישראל". מכאן שלשיטתו הכרזתו של יעקב אבינו היא חלק בלתי נפרד מגוף המצווה.
על פי זה ניתן להבין שכעיקרון ראוי היה לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם, אלא שאנו איננו ראויים לכך – לבטא בריש גלי שאנו, בני אדם קרוצי חומר, ממליכים את מלך מלכי המלכים – ולכן אנו אומרים זאת בלחש.
כן עולה מן המדרש המובא בטור בהלכות יום הכיפורים:
וקורין שמע בברכותיה, ונוהגין באשכנז לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בקול רם. וסמך לדבר במדרש ואלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן: כשעלה משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', והורידו לישראל. למה הדבר דומה? לאדם שגנב הורמין, פירוש חפץ נאה, מתוך פלטרין של מלך ונתנו לאשתו, ואמר לה: אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך. לכן כל השנה אומרים אותו בלחש, וביום הכיפורים אומרים אותו בפרהסיא לפי שאנו כמלאכים. [טור סי' תריט]
הטור מביא מדרש שונה מהמדרש שהובא בגמרא למקור אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[5]: משה רבנו שמע את המלאכים משבחים כך את ה' והוריד דבר זה לעם ישראל. לכן, במהלך השנה אנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שכן "גנבנו" אמירה זו מהמלאכים; אולם ביום הכיפורים, שאנו זכים כמלאכים, יכולים אנו לשבח ולומר זאת בקול רם. מן המדרש עולה שכעיקרון ראוי היה לומר זאת בקול רם, אלא שאנו "מתביישים" מן המלאכים, והקריאה בקול ביום הכיפורים מגלה למעשה את האופן המדויק והרצוי לקריאת שמע.
לכאורה טעמו של המדרש אינו עולה בקנה אחד עם טעמה של הגמרא, אולם שיבולי הלקט מסביר שטעמו של המדרש בא לבאר מדוע משה לא כתב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בתורה:
ובתנחומא פרשת ואתחנן מפרש... בשעה שעלה משה למרום שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין בו להקב"ה והורידו לישראל. ולמה אין אומרין אותו בפרהסיא – פירוש, למה לא כתב אותו בתורה שיאמרו אותו בקול כמו שאומרים קרית שמע. משל לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך ונתן לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו בפרהסיא אלא בתוך ביתך, אבל ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכים אומרים אותו בפרהסיא.
[שיבולי הלקט עניין תפילה סי' טו][6]
מדבריו עולה ש"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא חלק בלתי נפרד מגוף הקריאה, כיוון שבה נעשית המלכת ה', ועם זאת יש לומר זאת בכל השנה בצנעה משום שאין אנו ראויים לכך[7].
לפי דברים אלו, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" היא חלק ממשי מגוף הקריאה (והעובדה שהיא לא נכתבה בתורה היא רק משום שאמירה זו "נגנבה" מן המלאכים), אמנם לאור דברי הבית יוסף ניתן להעלות הבנה שונה[8]:
דכשאינו אומר אלא 'שמע ישראל' לבד נראה שאינו אלא סיפור דברים שאומרים ישראל כשמייחדים, אבל כשאומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' נראה שהוא מכוין עכשיו לייחד, ומשום הכי מברך שם כבוד מלכותו, דאם לא כן למה לו לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. [בית יוסף סי' מו ד"ה ורבינו]
מדבריו עולה שאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" נדרשת כדי שהפסוק הראשון לא יהיה בגדר "סיפור דברים" בעלמא, אלא תהיה בו הצהרה של האדם שבה הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים.
נראה להעמיק את הדברים ולטעון שאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" מבדילה בין הפסוק הראשון לשאר קריאת שמע. בפסוק הראשון הדובר הוא הקורא המצהיר "ה' א-לוהינו ה' אחד", ואילו בשאר הקריאה הדובר הוא ה', והקורא משנן את ציוויו[9]. ההבדלה בין הפסוק הראשון לשאר הקריאה נעשית באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שבאמצעותה הקורא מבטא שהפסוק הראשון לא נאמר כשינון דברי תורה אלא כהצהרה של האדם.
דברים אלו שופכים אור על סוגיית הגמרא בפסחים, ועל פיה אפשר ליישב את שאלותינו מתחילת השיעור. לפי הגמרא, "שמע ישראל" נאמר בשני מאורעות שונים – בסוף ימיו של יעקב אבינו ובסוף ימיו של משה רבנו. קריאת שמע של יעקב אבינו היא הצהרה שנאמרה על ידי בניו: "שמע ישראל" – אבינו – "ה' א-לוהינו ה' אחד", "כשם שאין בליבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד". לעומת קריאה-הכרזה זו של בני יעקב, הפעם השנייה בה נאמרה הקריאה "שמע ישראל" הייתה על ידי משה רבנו – כאשר ציווה את בני ישראל לשמוע כי ה' א-לוהינו ה' אחד. כאן אין הכרזה של האדם, גם לא קריאה נרגשת הנובעת מתוך רוחו פנימה, אלא ציווי חיצוני, קריאה היורדת מן השמים אל הארץ ומצווה אותו להכיר בבוראו ובייחודו.
שתי קריאות אלה אינן דומות זו לזו. לא הרי זו כהרי זו. אם כן, שואלת הגמרא, כיצד ננהג: האם יש לקרוא את שמע כבני יעקב או כמשה רבנו? האם מהותה של הקריאה היא שמיעת הציווי הא-לוהי, או שמא הכרזה הנובעת מפנימיותו של האדם על קבלת עול מלכות שמים? "נאמרוהו, לא אמרו משה" – האם נאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וכך נבטא בקריאה זו את ההכרזה על קבלת עול מלכות שמים, הרי "לא אמרו משה", ואנו מצווים לשמוע פעמיים בכל יום את הציווי הא-לוהי. "לא נאמרוהו, אמרו יעקב" – לא נאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הרי יעקב אבינו אמרו, ומכאן שקריאת שמע אמורה להוות הכרזה של האדם על קבלת עול מלכות שמים. "התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי" – חכמים קבעו לומר זאת בלחש, וכך קריאת שמע מכילה גם את הקריאה של משה רבנו וגם את הקריאה של בני יעקב, יש בה גם שמיעת דבר ה' המצווה אותנו על ייחודו, אהבתו ותלמודו וגם הצהרה של האדם על קבלת עול מלכותו יתברך.
$1מחלוקת הראשונים בהבנת מנהג אנשי יריחו
מן האמור עולה שנחלקו הראשונים בהבנת מהות אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", האם אמירה זו היא תוספת בעלמא או שהיא חלק מגוף הקריאה ומקבלת עול מלכות שמים, וביסוד הדברים עומדת מחלוקת עקרונית בהבנת מהות מצוות קריאת שמע – האם היא שינון ושמיעת ציווי ה' או הצהרה של האדם על קבלת עול מלכות שמים.
מחלוקת זו עולה גם מהסבריהם השונים של הראשונים לשיטת רבי מאיר, שלפיה אנשי יריחו היו קוראים את שמע "ולא היו מפסיקין". לדעת רש"י, הכוונה שהם לא היו מפסיקים בין הפסוק הראשון לשאר הקריאה:
ולא היו מפסיקין – בין 'אחד' ל'ואהבת' אף על פי דצריך להאריך באחד, ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים, שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלהינו בפסוק ראשון, ופסוק שני לשון צוואה היא. [רש"י שם, ד"ה ולא היו]
לפי רש"י, הבעיה במנהגם של אנשי יריחו היא שלא היו מפסיקים בין שני חלקי קריאת שמע – בין הפסוק הראשון, שבו האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, לבין המשך הפרשייה שבה האדם משנן את ציווייו של הקב"ה. מבואר בדברי רש"י שעיקרו של הפסוק הראשון הוא הכרזה של האדם על קבלת עול מלכות שמים.
לעומתו, רבנו יונה מפרש את דברי רבי מאיר באופן אחר:
אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין – כלומר שלא היו קורין אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגין היום, שעיקר מצוות קריאת שמע הוא לקרותה עם הטעמים שלה.
[רבנו יונה ברכות ח: ד"ה אומרים]
לדעתו, פירוש "לא היו מפסיקים" הוא ש"לא היו קוראים קריאת שמע בטעמים". מכאן שלשיטתו עיקר מצוות קריאת שמע הוא לקרותה עם טעמי המקרא. שיטתו נראית תמוהה: מדוע יש הקפדה על קריאה בטעמים דווקא? נראה שביסוד הדברים עומדת ההבנה שמהות מצוות קריאת שמע היא שמיעת הציווי הא-לוהי על ידי שינון פרשה בתורה. לכן חייבים לקרוא את שמע בטעמיה, כפי שקוראים בתורה[10].
נמצא שרש"י נוקט כדעת חכמי אשכנז וצרפת, שעל פיהם עיקר המצווה היא הצהרה של האדם על קבלת עול מלכות שמים[11]; ולעומתו רבנו יונה נוקט שעיקר המצווה היא שמיעת הציווי הא-לוהי על ידי שינון דברי התורה[12].
$1העמקה בשיטת הרמב"ם בגדר מצוות קריאת שמע
על פי האמור מסתבר שגם לפי רבנו יונה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינו חלק מגוף האמירה, וכשיטת הרמב"ם דלעיל. עם זאת, נראה שיש הבדל עקרוני ביניהם בהבנת מהות מצוות קריאת שמע. לפי רבנו יונה מהות המצווה היא שמיעת דבר ה' בכל יום, על ידי שינון "כתב המלך" בכל ערב ובכל בוקר [כלשון המדרש המובא בטור סי' סא][13]. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם יש ללמוד על תפיסה שונה.
הרמב"ם כולל את קריאת שמע בספר אהבה, שבו מביא הרמב"ם את המצוות שמטרתן להנכיח את מציאות ה' בתודעתו של האדם, וכך הוא יאהב את ה' וידבוק בו תמיד:
כן כותב הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה:
ספר שני: אכלול בו המצוות שהן תדירות, שנצטווינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזוכרו תמיד, כגון קרית שמע ותפילה ותפילין וברכות... וקראתי שם ספר זה – ספר אהבה.
[הקדמה למשנה תורה]
ובדומה לכך במורה הנבוכים:
הקבוצה התשיעית כוללת שאר העבודות הכלליות המעשיות, כגון התפילה וקריאת שמע ויתר מה שמנינו בספר אהבה... ותועלת הקבוצה הזו ברורה, לפי שהם כולם מעשים המחזקים ההשקפות באהבת ה' ובמה שצריך להיות בדעה עליו ולייחס לו.
[מורה הנבוכים ג, לה]
מכאן שלשיטתו קריאת שמע אינה באה להשמיע לאדם באופן מתמיד את ציווי ה' (כשיטת רבנו יונה), אלא לשם היזכרות תמידית בציווי שניתן על ידי יעקב אבינו ועל ידי משה רבנו על ייחוד ה'. עם ישראל צווה על ייחוד ה', אהבתו, תלמודו ושמירת מצוותיו, והאדם נדרש בכל יום לשוב ולקרוא תכנים אלו, כדי לנצור אותם בליבו תמיד.
נראה שמטעם זה הרמב"ם לא מביא כמקור למצווה את הציווי "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל "[14], אלא את המילים "וְדִבַּרְתָּ בָּם... וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ":
שציוונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית, והוא אומרו יתעלה: 'ודברת בם בשבתך בביתך וגו' ובשכבך ובקומך'. [ספר המצוות לרמב"ם, עשה י]
הרמב"ם בוחר ללמוד את מצוות קריאת שמע מן הציווי "לדבר" בפרשה זו. מכאן שה'דובר' של הקריאה אינו ה' (כשיטת רבנו יונה) אלא האדם, והאדם נדרש לדבר בכל יום, בוקר וערב, בציווי שניתן על ידי משה.
נעמיק בדברים אלו. לדעת הרמב"ם, לאחר שהאדם השיג את בוראו בלימודו וקיבל על עצמו עול מלכות שמים על ידי מצוות ספר המדע, בקריאת שמע הוא חוזר ומשנן את אותם עקרונות יסוד שקיבל בסיני. אין כאן התגלות מחודשת אל האדם, אלא האדם נדרש לחזור תמיד אל התכנים שנאמרו בהתגלות שבסיני, ולחזור ולהפנים אותם אל ליבם – על ידי דיבור תמידי בהם, בשעת השכיבה ובשעת הקימה. באופן זה הידיעה השכליות נטמעות בליבו של האדם, וכך זוכה האדם לדבקות ולאהבת ה'.
כן כותב הרמב"ם במורה הנבוכים:
ודע, שכל מעשי העבודות הללו, כמו קריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות – אין תכליתם אלא לאמן אותך בעיסוק בציווייו יתעלה על פני עיסוק בענייני העולם הזה, והרי אתה כאילו מתעסק בו יתעלה על פני זולתו... הדבר הראשון שתטיל על עצמך הוא לפנות את דעתך מכל דבר כאשר אתה קורא קרית שמע ומתפלל... [מורה נבוכים ג, נא]
ונראה שמטעם זה קובע הרמב"ם בראש ספר אהבה את הפסוק: "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי" – הדרך להגיע לאהבת ה' היא על ידי מצוות ספר אהבה, שבראשן קריאת שמע, בה האדם 'משוחח' בדברי ה' בכל יום, נזכר בהם ומחדיר אותם לתודעתו[15].
סיכום
הגמרא בפסחים אומרת שיש לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בלחש מכיוון שיעקב אמרו אבל משה לא אמרו.
אפשר להבין שעומק הדברים הוא שלקריאת שמע יש שתי משמעויות שונות, וקריאתנו צריכה לכלול את שתיהן:
א.הצהרה של האדם על קבלת עול מלכות שמים, כשם שבני יעקב אמרו לישראל אביהם: "אין בליבנו אלא אחד".
ב.קריאת ציווי ה', שנמסר לנו על ידי משה רבנו, על ייחוד ה', אהבתו ותלמוד תורתו.
חכמי אשכנז וצרפת אימצו את המשמעות הראשונה, שעיקר המצווה היא הצהרה של האדם על קבלת עול מלכות שמים. לכן, לשיטתם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא חלק מגוף המצווה. לעומתם, הרמב"ם ורבנו יונה אימצו את המשמעות השנייה, שעיקר המצווה היא קריאת ציווי ה', ולשיטתם נראה ש"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינו חלק מגוף המצווה.
על פי הנאמר בסוף השיעור, יש לחלק בין שיטת הרמב"ם לשיטת רבנו יונה, ולפי קיימות שלוש שיטות בהבנת מהות מצוות קריאת שמע:
א.שיטת חכמי אשכנז: הכרזה של האדם על קבלת עול מלכות שמים.
ב.שיטת רבנו יונה: שמיעת ציווי ה', על ידי קריאה בתורתו.
ג.שיטת הרמב"ם: הפנמה והזכרה של ציווי ה' על ייחודו, אהבתו ותלמודו.
הלכה
בהלכות קריאת שמע פוסק השולחן ערוך [סי' סא סעי' יג]: "אחר פסוק ראשון צריך לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בחשאי". בהלכות יום הכיפורים [סי' תריט סעי' ב] כותב: "בליל יום הכיפורים ומחרתו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בקול רם".
השולחן ערוך [סי' סו סעי' א] מוסיף שאף שבקריאת שמע מותר להפסיק "מפני הכבוד" ו"מפני היראה" אפילו באמצע הפסוק, ב"שמע ישראל" וב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לא יפסיק כלל, אלא אם כן מדובר בסכנת נפשות.
המגן אברהם [סי' סא ס"ק יא] מביא מחלוקת בדין מי שלא אמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד": לדעת הב"ח [שם, ד"ה ואומרים ברוך]אינו חוזר, ולדעת הלבוש [סי' סג סעי' ה] אפילו אם אמר ללא כוונה חוזר. המגן אברהם פוסק כדעת הלבוש. הביאור הלכה [שם, סעי' יג ד"ה אחר] חולק ופוסק שבדיעבד אפילו אם לא אמרו כלל יצא ואינו צריך לחזור.
[1]יש לשים לב שהרמב"ם ניסח את הסיפור בניסוח שונה מהגמרא. הגמרא אומרת שהסתלקה שכינה מיעקב לאחר שרצה לגלות את הקץ, ואילו הרמב"ם מדגיש שהרמב"ם כינס אותם לצוותם על ייחוד ה' ודרך אברהם. כנראה שלשיטתו המנהג נובע מהרצון להדגיש שהציווי על ייחוד ה' על ידי קריאת שמע קיים משחר ההיסטוריה של עם ישראל.
[2]כן כותב הכסף משנה [שם]: "ורבינו לא נתן טעם למה אומרים אותו בלחש, דברור הוא הטעם, כדי להבדיל בינו למה שכתוב בתורה, ולא בא אלא לתת טעם למה אומרים אותו".
[3]המגן אברהם [שם, ס"ק ה] והמשנה ברורה [שם, ס"ק יב] פוסקים את דבריו להלכה.
[4]הרמב"ן עצמו חולק על חכמי הצרפתים.
[5]מקור המדרש הוא בדברים רבה [ב, לו].
[6]וכן כותב המגן אברהם [סי' תריט ס"ק ח].
[7]ייתכן שהדבר רמוז בדברי הגמרא על "ציקי קדירה" שהעבדים מביאים לבת המלך.
[8]דבריו אמורים בביאור מנהגו של רבי יהודה החסיד דלעיל.
[9]הבחנה זו מפורשת בדברי רש"י [פסחים שם, ד"ה ולא היו]; להלן נעסוק בדבריו.
[10]הטור והבית יוסף [סי' סא] הביאו דברי רבנו יונה להלכה, ואילו הדרכי משה [שם, אות ח] כתב: "ולי נראה דקשה לשנות המנהג בזה, כי הקריאה בטעמיה מפסיד הכוונה, כי אי אפשר למי שלא הרגיל עצמו בזה מעודו לכוין בניגון ובפירוש המלות כראוי, לכן הקורא כמנהגו לא הפסיד". ייתכן שביסוד הדברים עומדות שתי התפיסות דלעיל בהבנת מהותה של קריאת שמע: המנהג להקפיד את הקריאה בטעמים מבוסס על ההבנה שהמצווה ביסודה היא עצם מעשה הקריאה, ואילו המנהג שלא להקפיד על כך מבוסס על הבנה שעיקר המצווה הוא כוונת הלב לקבלת עול מלכות שמים (כדברי הדרכי משה).
[11]אפשר שלשיטת רש"י זה הרובד היחיד (כפי שנראה מדברי שיבולי הלקט), ואפשר שלשיטתם המצווה כוללת בתוכה גם הצהרה של האדם על קבלת עול מלכות שמים וגם שינון ושמיעת דברי התורה.
[13]המדרש הובא במלואו בשיעור הראשון ['מצות קריאת שמע – תוקפה ומהותה'].
[14]בשיעור הראשון ציינו שכן נראה מדברי רבי יהודה בשם רבי אלעזר בן עזריה [בברייתא טו:]: "הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: 'שמע ישראל'".
[15]אפשר שבשורש הדברים עומדת מחלוקת עקרונית. הרמב"ם (באיגרת תימן ובמקומות נוספים) קובע שההתגלות המחייבת היחידה היא ההתגלות בסיני, וכל המחויבות לתורה נובעת אך ורק מהציווי שהצטווינו אז; בניגוד בניגוד לתפיסתו של הרמב"ן (העולה מדבריו בפירוש התורה [דברים יז, א; דברים יט, יט] בנוגע לסנהדרין, וכן במקומות נוספים), שההתגלות התחילה במעמד הר סיני אך היא לא פסקה והיא אמורה להמשיך וללוות את ישראל. נראה שלפי תפיסתו של הרמב"ן, אפשר להבין שקריאת שמע היא ממשיכה את ההתגלות המתמדת של ציווי ה', על ידי שמיעתו בכל ערב ובכל בוקר. לעומת זאת, הרמב"ם רואה את קריאת שמע באור אחר, ולדעתו אין בה התגלות חיצונית אל האדם אלא אמצעי של האדם להזכיר לעצמו את דבר ה' באופן תמידי.
