רקע

בשיעור הקודם עסקנו בשיעור הקריאה המחויבת מן התורה, ועמדנו על מחלוקת הרי"ד והרמב"ם אם מן התורה די בקריאת שתי הפרשות הראשונות, או שגם פרשת "ויאמר" היא חלק מן הקריאה מן התורה. שאלה זו נוגעת להבנת היחס בין קריאת שמע לזכירת יציאת מצרים. השיעור הנוכחי יוקדש לבירור העניין.

הסבר הסוגיה

מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', 'ימי חייך' – הימים, 'כל ימי חייך' – הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' – העולם הזה, 'כל' – להביא לימות המשיח. [משנה יב:]

המשנה [יב:] מביאה את דרשתו של בן זומא המלמדת שיש להזכיר יציאת מצרים בימים ובלילות.

דרשתו מבוססת על הפסוק בפרשת ואתחנן:

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. [דברים טז, ג]

בפסוק אין ציווי מפורש על מעשה הזכירה, אלא מופיע לשון כללית יותר – "לְמַעַן תִּזְכֹּר". אולם במכילתא דרבי ישמעאל זכירת יציאת מצרים נלמדת מפסוק נוסף שבו יש ציווי מפורש:

'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' וגו' – אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים, בלילות מניין? שנאמר: 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', 'ימי חייך' – הימים, 'כל ימי חייך' – הלילות. [מכילתא דרבי ישמעאל פרשה טז]

מדבריה עולה שיש ציווי מפורש על זכירת יציאת מצרים בכל יום – "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" [שמות יג, ג].

וכן כותב רש"י בפירושו לתורה:

'זכור את היום הזה' – למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום. [רש"י שמות, שם]

מכאן שיש שתי מצוות עשה נפרדות:

א."וְדִבַּרְתָּ בָּם... וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" – מצוות קריאת שמע בבוקר ובערב.

ב."זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" – מצוות זכירת יציאת מצרים בימים ובלילות.

שתי מצוות אלו נמנות על ידי הסמ"ק:

לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית, דכתיב: 'בשכבך ובקומך'. [סמ"ק מצוה קד]

להזכיר יציאת מצרים, דכתיב 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים'. לכך תקנו חכמים פרשת ציצית בקריאת שמע, וגם תקנו חכמים 'אמת ויציב' 'אמת ואמונה'. [סמ"ק מצוה קי][1]

ההבחנה העקרונית בין שתי המצוות עולה גם מהסוגיה בפרק שלישי המציעה ש"קריאת שמע דרבנן ואמת ויציב דאורייתא":

אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר – חוזר ואומר אמת ויציב. [ברכות כא.]

ומכאן שזכירת יציאת מצרים – שאפשר לקיימה באמירת ברכת "אמת ויציב" – היא מצווה בפני עצמה, שקיומה אינו תלוי במצוות קריאת שמע.

על פי האמור נראה להבחין בין שתי הפרשיות הראשונות לבין פרשת "ויאמר": "שמע" ו"והיה אם שמוע" נאמרות לשם קיום מצוות קריאת שמע, ואילו "ויאמר" נאמרת לשם קיום מצוות זכירת יציאת מצרים.

ראיה חזקה לכך מדברי הגמרא המספרת שבמערבא לא היו קוראים את פרשת "ויאמר" בלילה והיו מקיימים את מצוות זכירת יציאת מצרים באמירה אחרת:

אמר רב יוסף: כמה מעליא הא שמעתתא, דכי אתא רב שמואל בר יהודה, אמר: אמרי במערבא ערבית – 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת'... והא בעי לאדכורי יציאת מצרים! דאמר הכי: מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך. [ברכות יד:]

וכן נראה מדברי המשנה בטעם הקדמת פרשת "והיה אם שמוע" לפרשת "ויאמר":

ש'והיה אם שמוע' נוהג בין ביום ובין בלילה, 'ויאמר' אינו נוהג אלא ביום בלבד. [משנה יג.]

משמע שפרשת "והיה אם שמוע" נאמרת בין ביום ובין בלילה, ואילו פרשת "ויאמר" אינה נאמרת אלא ביום[2].

הבנה זו עולה גם מדברי הגמרא לגבי קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא:

אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי: בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה – היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים, אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה – למה ליה לאהדורי? כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. [ברכות יג:]

מבואר בדברי הגמרא שאפשר לקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים לא רק בקריאת פרשיות מהתורה אלא גם באמירת "שמעתא דאית בה יציאת מצרים". מכאן שמצוות זכירת יציאת מצרים אינה חלק ממצוות קריאת שמע אלא מצווה בפני עצמה, המתקיימת בכל אופן של הזכרת יציאת מצרים.

עם זאת, ממסקנת הגמרא עולה שיש "להזכיר יציאת מצרים בזמנה", כלומר הזכרת יציאת מצרים צריכה להיאמר בזמן קריאת שמע. על פי האמור יש לבאר שאומנם זכירת יציאת מצרים היא מצווה עצמאית, ולכן בשאלתה הבינה הגמרא שאין כל עניין להזכיר יציאת מצרים דווקא בזמן קריאת שמע, אך למסקנה מחדשת הגמרא שעל אף שזכירת יציאת מצרים היא מצווה עצמאית, הואיל וחכמים קבעו אותה בתוך קריאת שמע, מדרבנן יש לאומרה בזמן קריאת שמע.

אומנם מדברי הרא"ה עולה שזהו דין לכתחילה בלבד:

ואמרינן דרבי שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה, ואפילו הכי מהדר רבי בבי מדרשא אשמעתא דאית בה עניין דיציאה, משום דהזכרת יציאת מצרים ביום ודאי דאורייתא כדאיתא בגמרא, ואף על גב דאפשר ליה כולי יומא, מכל מקום כיון דקבעוה בקרית שמע הוה ניחא ליה למימרא בקרית שמע וסמוך. [רא"ה יג: ד"ה פי' ובגמרא][3]

ונראה שבדבריו אלו, שמן הדין אין חובה להזכיר יציאת מצרים בזמן קריאת שמע, הולך הרא"ה לשיטתו – עליה עמדנו בהרחבה בשיעור הקודם – שהחובה לומר את שלוש הפרשיות אינה מוגבלת לזמן קריאת שמע, ולכן אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית לפני צאת הכוכבים ולאחר מכן לחזור ולקרוא פסוק ראשון בלבד:

ואהא איכא למימר דסמכו למקרי קרית שמע בברכות מקמי צאת הכוכבים, דרבנן שריוה משום דוחקא דצבורא, וכיון דשקעה חמה ומטא זמן תפלת ערבית, כדאיתא לקמן בתפלת השחר, שרו ליה רבנן למקרי ברכות דקרית שמע דרבנן בהדי קרית שמע ולמסמך גאולה דברכות דרבנן בהדי צלותא ולצלויי צבורא צלותא בהדדי, דלא ליצלו ביחיד. ולפי זה ראוי אחר כך לכל אדם קודם שיאכל בלילה, וכן קודם שיישן, לקרות קרית שמע כולו, ולקרות פרשת ציצית להזכיר יציאת מצרים בלילה. ואפשר לדון דבפסוק ראשון סאגי ליה, דאידך דרבנן הוא, וכבר נפיק ידי חובתיה דרבנן בההוא קרית שמע דאמר בהדי ברכות.

[רא"ה שם, ד"ה פי' והא][4]

מדבריו אלו עולה חידוש גדול, שהחובה מדרבנן לקרוא את שלוש הפרשיות אינה הרחבה של המצווה מדאורייתא, ומדובר בשני חיובים בעלי גדרים שונים: מן התורה – קריאת פסוק ראשון בשעת שכיבה ובשעת קימה, ומדרבנן – קבלת עול מלכות שמיים המתקיימת בקריאת שלוש הפרשות. חובה זו היא חלק מן התפילה, ולכן אפשר לקיים אותה שלא בזמן שכיבה ובזמן קימה אלא בזמן התפילה.

על כל פנים, מן הדברים עולה שמן התורה קריאת שמע וזכירת יציאת מצרים אלו שתי מצוות נפרדות שיש להן גדרים ודינים שונים[5]. ועם זאת, מדרבנן נכללה פרשת "ויאמר" בתוך קריאת שמע, וכך נוצרה קריאת שמע של שלוש פרשיות, הפותחת ב"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" ומסיימת מעין הפתיחה – "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". באופן זה זכירת יציאת מצרים היא חלק בלתי נפרד מקבלת עול מלכות שמיים, בדומה לנאמר בעשרת הדברות [שמות כ, ב]: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".

שיטת הרמב"ם

דברים אלו אמורים לפי הנראה מפשט הסוגיה, אמנם מדברי הרמב"ם עולה תפיסה שונה.

הרמב"ם אינו מביא את דרשת המכילתא דרבי ישמעאל שהובאה לעיל, שלפיה זכירת יציאת מצרים בכל יום נלמדת מן הפסוק "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם", אלא הוא מביא פסוק זה דווקא כמקור למצוות סיפור יציאת מצרים שבליל הפסח:

מצוות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר: 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'. [הל' חמץ ומצה ז, א]

בספר המצוות [מ"ע קנז] הרמב"ם מביא כמקור לכך את דרשת מכילתא דרשב"י:

ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה – מכלל שנאמר: 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר', יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אי אתה מגיד לו? תלמוד לומר: 'והגדת לבנך' – אף על פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מניין? תלמוד לומר: 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה'. [מכילתא דרשב"י, שם]

מכילתא דרשב"י דורשת מן הפסוק "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה" את החיוב לספר ביציאת מצרים בליל הסדר, לעומת מכילתא דרבי ישמעאל הדורשת מפסוק זה את חיוב הזכרת יציאת מצרים בכל יום. הרמב"ם דורש כמכילתא דרשב"י את הפסוק על סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, ואכן הרמב"ם אינו מונה את זכירת יציאת מצרים כמצווה בפני עצמה, ובדבריו מבואר שפרשת "ויאמר" נאמרת כחלק ממצוות קריאת שמע:

פעמיים בכל יום קוראין קריאת שמע – בערב ובבקר, שנאמר: 'ובשכבך ובקומך'... ומה הוא קורא – שלושה פרשיות, אלו הן: שמע, והיה אם שמוע, ויאמר... אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זיכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע. [הל' קריאת שמע א, א-ג]

משתמע מכך שלשיטתו מדין תורה יש לקרוא את שלוש הפרשיות, ועל אף שרק בשתי הפרשיות הראשונות נאמר "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", גם פרשת "ויאמר" היא חלק מקבלת עול מלכות שמיים ולכן היא חלק בלתי נפרד מקריאת שמע[6].

כדברים אלו כותב בעל 'מלמד התלמידים'[7]:

ואף על פי שפרשת ציצית הכריחו קריאתה מדכתיב 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', לא תחשוב שהיא מצווה בפני עצמה, שאין משמעות הכתוב כן, שהרי ראש הכתוב ההוא: 'שבעת ימים תאכל מצות'. אמנם הכתוב הזה הודיענו שכוונת התורה להזכיר יציאת מצרים בזמן שכיבה ובזמן קימה, וכבר נכלל זה במצות 'ודברת בם'. לפי שיציאת מצרים מאמתת עשות הנפלאות והאמונה ההיא מביאה האהבה ומורה על אמיתת החידוש... והחידוש מורה ומאמת במעט עיון מציאות המחדש, שהדבר לא יעשה עצמו בטרם היותו. וזה יורנו בדרך קרובה שאחד הוא אלהינו. ונמצא קריאת שלוש פרשיות אלו מצוה אחת, כמו שכתיבת המזוזה מצוה אחת ואף על פי שהן שתי פרשיות חלוקות בתורה. וזה שכתב הרב רבינו בספר אהבה: 'מצות עשה אחת לקרוא קריאת שמע שתי פעמים ביום, ומה הוא קורא שלש פרשיות'. [מלמד התלמידים, פרשת ואתחנן][8]

על פי שיטתו זו, הרמב"ם קובע שיש לומר את פרשת "ויאמר" ביום ובלילה, ולדעתו הדבר מפורש במשנה [יב:] האומרת ש"מזכירין יציאת מצרים בלילות":

'יציאת מצרים', ר"ל פרשת ציצית, שבה אמר ה': 'אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים'. והיה הדין נותן שלא לקרות פרשה זו בלילה, לפי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה... לולא יציאת מצרים שבה, ולפיכך נקראת בגללה. [פירוש המשנה לרמב"ם א, ט]

בהתאם לכך, הרמב"ם מפרש את המשנה [יג.] ש"ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד" שלא כנאמר לעיל:

רצה באומרו 'אינו נוהג אלא ביום', שהמצווה האמורה בפרשת ויאמר, והיא מצות ציצית, אינה חובה אלא ביום. [שם ב, ב]

לדבריו, אין כוונת המשנה שפרשת "ויאמר" נאמרת ביום בלבד, אלא שמצוות ציצית שנזכרת בפרשה זו אינה נוהגת אלא ביום[9].

נראה שלדעת הרמב"ם, גדר החובה להזכיר יציאת מצרים שנויה במחלוקת תנאים, בין מכילתא דרבי ישמעאל למכילתא דרשב"י. בשל כך, לדעתו מנהג "מערבא" שלא לומר פרשת ציצית בלילה מבוסס על שיטת מכילתא דרבי ישמעאל, שלפיה זכירת יציאת מצרים היא מצווה בפני עצמה שאינה חלק מקריאת שמע. אולם הרמב"ם פוסק כמכילתא דרשב"י, שלפיה אין מקור עצמאי המצווה על זכירת יציאת מצרים, אלא מדובר בחלק ממצוות קריאת שמע – זכירת יסודות האמונה שיציאת מצרים היא חלק מהם[10].

סיכום

המשנה מלמדת שיש להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה. המשנה דורשת את החובה להזכיר יציאת מצרים בלילות מן הכתוב: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ומדברי המכילתא דרבי ישמעאל עולה שעצם החיוב להזכיר יציאת מצרים נלמד מן הכתוב: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם".

מדברי המכילתא דרבי ישמעאל עולה שזכירת יציאת מצרים מהווה מצווה דאורייתא עצמאית, ולפי זה הכללתה בקריאת שמע היא מדרבנן בלבד. אולם, לפי המכילתא דרשב"י הפסוק "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה" אינו עוסק בזכירת יציאת מצרים שבכל יום אלא בחובת סיפור יציאת מצרים בליל הפסח. לשיטתו אין ציווי מפורש על זכירת יציאת מצרים, וייתכן שלא מדובר במצווה עצמאית אלא בחלק ממצוות קריאת שמע.

מפשט הסוגיה נראה שמדובר בשתי מצוות נפרדות בעלי גדרים שונים, וכן עולה מדברי רוב הראשונים. אולם מדברי הרמב"ם עולה, כפי שהצענו בשיטת המכילתא דרשב"י, שלא מדובר במצווה נפרדת אלא בחלק ממצות קריאת שמע.

הלכה

הפוסקים נוקטים כדבר פשוט שזכירת יציאת מצרים היא מצווה עצמאית, ועל פי זה הם דנים בגדריה:

זמן הקריאה: המגן אברהם [סי' ע ס"ק ה] והשאגת אריה [סי' י] קובעים שמן התורה אפשר להזכיר יציאת מצרים כל היום, אף לאחר שעבר זמן קריאת שמע[11].

[12]המשנה ברורה [סי' ע ס"ק ב] מביא את מחלוקתם.