רקע

בשיעור הקודם עסקנו בשאלת תוקפה של מצוות קריאת שמע – אם חיובה מן התורה או מדרבנן – וביררנו, לשיטות הסוברות שחיובה מן התורה, את מקורה ואת היקפה. בשיעור זה נדון בשאלת היקף החיוב מן התורה ומדרבנן.

הסבר הסוגיה

אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע – כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך מקבל עליו עול מצוות. והיה אם שמוע לויאמר – שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה, ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד. [משנה יג.]

המשניות במסכת ברכות מניחות כי קיימות שלוש פרשיות בקריאת שמע. אמנם יש לברר מה מקורה ומה תוקפה של קביעה זו. לכאורה, אם מקורה של המצווה נובע מן הכתוב בפרשיות עצמן, הרי ששכיבה וקימה מופיעות רק בפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע". כיצד אפוא נכללה פרשיית "ויאמר" בקריאת שמע?

בנוסף, יש לבחון שני מקורות שנראים כמערערים אל קביעתה של המשנה שקריאת שמע כוללת שלוש פרשיות:

הגמרא מספרת על רבי יהודה הנשיא שהיה קורא פסוק ראשון בלבד:

תנו רבנן, 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' – זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא.

[ברכות יג:]

הגמרא אומרת שהנאנס בשינה יצא ידי חובת קריאת פסוק ראשון בלבד:

אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' ונאנס בשינה – יצא. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא צערן, טפי לא תצערן. [שם]

.

$1מן התורה – פסוק ראשון או פרשה ראשונה?

ההבנה שמן התורה מצווה לקרוא פסוק ראשון בלבד מפורשת בדברי הרמב"ן:

שעיקר קריאת שמע פסוק ראשון, ובו יוצא ידי חובתו, כדאמרינן עלה התם: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' – זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. ואיתמר נמי התם: אמר 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' ונאנס – יצא, אלמא אף מצות קריאה בדיעבד ליתא אלא בפסוק ראשון. [מלחמת ה' ראש השנה ז:]

כך גם סוברים ספר החינוך [מצוה תכ], הרשב"א [ברכות יג:; שו"ת הרשב"א א, שכ], הרא"ה [ברכות יג:], הריטב"א [ברכות יג:] ורבנו יהודה החסיד [הובא בטור אורח חיים סי' מו].

שיטה אחרת עולה מדברי רבנו יונה. לדעתו, מן התורה מצווים בכל הפרשה הראשונה, ורק מפרשה שנייה ואילך הציווי הוא מדרבנן[1]:

וכיון דחזינן לשמואל דאמר בפרק מי שמתו דקריאת שמע דרבנן וסוגיין דעלמא בכמה דוכתי דקריאת שמע דאורייתא, בעניין פרשה ראשונה אמרינן דהויא מן התורה. אבל מפרשה ראשונה ואילך, שלא מצינו שנדחו דבריו, אמרינן דלא הויא אלא מדרבנן.

[רבנו יונה ט. ד"ה למימרא]

רבנו יונה דוחה את הראיות שהובאו לעיל שמן התורה די בקריאת פסוק ראשון:

לדעתו, רבי יהודה הנשיא היה קורא את כל הפרשה הראשונה, וכוונת הגמרא שהוא לא היה קורא את שתי הפרשיות הנוספות.

רבנו יונה [ז: ד"ה אמר שמע] מבאר אין כוונת הגמרא שהנאנס בשינה יכול להסתפק בקריאת הפסוק הראשון בלבד, אלא כוונתה שאת שאר הקריאה אפשר לקרוא מתוך נמנום. דווקא את הפסוק הראשון, שבו האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, יש לקרוא בערנות גמורה.

על כל פנים, לפי שיטות אלו, בנוסף לקריאה המחויבת מן התורה, חכמים באו וחייבו בקריאת פרשיות נוספות.

$1היחס בין הקריאה מן התורה לקריאה מדרבנן

על פי שיטות אלו, בפשטות חכמים הרחיבו את החיוב מהתורה. אמנם מהתורה די בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה, אך חכמים הוסיפו וכללו בקריאת שמע תכנים נוספים.

כך אפשר להבין את הגמרא האומרת שחכמים קבעו בקריאת שמע את פרשיית "ויאמר" ורצו לקבוע בה את "פרשת בלק":

אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור... פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה. [ברכות יב:]

המאירי מסביר כי בחירת הפרשיות נעשתה על פי התכנים שלהן, שמרחיבות בענייני האמונה ויסודות התורה:

כבר ביארנו שאנשי משמר היו כוללים עשרת הדברות עם קריאת שמע, אף חכמים ביקשו לקבוע לכל פרשת בלק לקריאת שמע בכל יום, מפני שכל אותו עניין מורה על השגחת האל ית' עלינו, ושכתוב בו 'כרע שכב כארי' שהוא מורה על הבטחה קיימת, ולא נמנעו אלא מפני טורח ציבור. [מאירי, שם]

הבנה זו עולה גם מדברי הרשב"א שנשאל מדוע אדם שספק קרא קריאת שמע חוזר וקורא אותה במלואה, בברכותיה, על אף שכלל הפרשיות והברכות הן מדרבנן ו"ספק דרבנן לקולא":

הא במקום אחר כשהוא קורא צריך הוא לקרות לכתחילה בברכותיה... ואולי למדה עוד הרב ממה שאמר רבי אליעזר ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא חוזר וקורא. ומדקאמר סתם 'חוזר וקורא' משמע דכל פרשיותיה הוא קורא ואף על פי שאין דאוריתא אלא פסוק ראשון. ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא. וטעמא דמילתא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא בעיקר תקנתו. ומדומה אני שטעם זה שמעתי מפי מורי הרב החסיד ז"ל בחוזר וקורא כל פרשיותיה, ולא סגי לן בחוזר וקורא פסוק ראשון.

[שו"ת הרשב"א חלק א סימן שכ]

לדעת הרשב"א בשם רבנו יונה, משעה שקבעו חכמים שיש לקרוא שלוש פרשיות וברכות קריאת שמע, זו צורת קיום המצווה מן התורה, ועל כן אי אפשר לקרוא רק פסוק ראשון כדי לצאת ידי חובה. לפי זה ההרחבה של חכמים לשלוש פרשיות הינה הגדרה מחודשת של חכמים להיקף המצווה הנדרש בקיום מצוות התורה ולא תקנה חיצונית.

מדברי הרא"ה והריטב"א עולה שיטה שונה. הם מסבירים את מנהגם להקדים ולהתפלל תפילת ערבית עם קריאת שמע לפני צאת הכוכבים שהוא זמן המצווה[2]:

ודוגמא לזו איכא למידן מינה דאפשר למקרי ברכות דרבנן אקרית שמע דערבית מקמי זמנה אף על גב דליכא קרית שמע דאורייתא. ואהא איכא למימר דסמכו למקרי קרית שמע בברכות מקמי צאת הכוכבים, דרבנן שריוה משום דוחקא דצבורא, וכיון דשקעה חמה ומטא זמן תפלת ערבית כדאיתא לקמן בתפלת השחר, שרו ליה רבנן למקרי ברכות דקרית שמע דרבנן בהדי קרית שמע ולמסמך גאולה דברכות דרבנן בהדי צלותא, ולצלויי צבורא צלותא בהדדי דלא ליצלו ביחיד, ולפי זה ראוי אחר כך לכל אדם קודם שיאכל בלילה, וכן קודם שיישן, לקרות קרית שמע כֻלו, ולקרות פרשת ציצית להזכיר יציאת מצרים בלילה. ואפשר לדון דבפסוק ראשון סאגי ליה, דאידך דרבנן הוא, וכבר נפיק ידי חובתיה דרבנן בההוא קרית שמע דאמר בהדי ברכות. ומכל מקום פסוק מיהת חובה למי שנוהג בזה הרי פסוק ראשון חובה. [רא"ה ברכות יג:]

הרא"ה קובע כי ניתן לקרוא שלוש פרשיות עם ברכות קריאת שמע קודם צאת הכוכבים ואולם יש להשלים לאחר צאת הכוכבים ולקרוא בשנית פסוק ראשון על מנת לצאת ידי חובת מצוות קריאת שמע. אם קריאת שלוש פרשות היא הרחבה של המצוה מהתורה, אין פשר לאפשרות לקרוא פסוק אחד בזמנו ואת שלוש הפרשות לפני זמן קריאת שמע. ומכאן שלדעתו מדובר בדינים נפרדים בעלי גדרים שונים.

כך כותב גם הריטב"א:

הילכך אמרינן הכי: ומייחדים שמך ואומרים ה' אלהינו ה' אחד. וכיון דשמעינן מהכא דאף על גב דקרא אינש קריאת שמע דאורייתא והיינו פסוק ראשון ויצא ידי חובה, אפילו הכי איפשר ליה למיקרי קריאת שמע דרבנן בברכות. הוא הדין דאי קרא קריאת שמע דרבנן בברכות איפשר למיפק ידי קריאת שמע דאורייתא. ונפקא לן מינה למנהגא דילן שאנו קורין קריאת שמע בערב קודם יציאת הכוכבים וקריאת שמע דאורייתא לא הויא אלא ביציאת הכוכבים, אפילו הכי יכלינן למיעבד ושרו רבנן משום דוחקא דצבורא וכדי שיתפלל אדם עם הצבור. ובלבד שיקרא קריאת שמע דאורייתא על מיטתו, דאף על גב דנפיק ידי קריאת שמע דרבנן איפשר ליה למיקרי קריאת שמע דאורייתא דהיינו אחר צאת הכוכבים. ולהאי פירושא חובה הוא לקרות קריאת שמע על מיטתו. [ריטב"א, שם]

מפורש בדבריו שקיים נתק בין מצוות הקריאה שמדאורייתא לבין תקנת חכמים לקבוע את שלוש הפרשיות, ולכן אף לאחר שאדם קיים את המצווה מן התורה בקריאת הפסוק הראשון – הוא לא הפסיד את אמירת הברכות, משום שעדיין לא קיים את תקנת חכמים לקרוא את שלוש הפרשיות[3].

בניגוד לשיטתם, התוספות כותבים שאם זמן קריאת שמע מתחיל בצאת הכוכבים – יש לקרוא בזמן זה את כל שלוש הפרשיות:

תימא לפירושו, והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה, ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות. [תוספות ב. ד"ה מאימתי]

נראה מכך כי התוספות נוקטים בדעה אחת רבנו יונה והרשב"א לעיל.

לשיטת הרא"ה והריטב"א, יש להסביר מה משמעותן של שני גדרים אלו. תשובה לכך ניתן למצוא בדברי רש"י בביאור הפסול במנהגם של אנשי יריחו שלא להפסיק בין "אחד" ל"ואהבת":

ולא היו מפסיקין – בין אחד לואהבת, אף על פי דצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים, שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלהינו בפסוק ראשון, ופסוק שני לשון צוואה היא. [רש"י פסחים נו. ד"ה ולא היו]

לדברי רש"י, בפסוק הראשון מתקיימת קבלת מלכות שמיים, האדם הוא הדובר בקריאת שמע, בעוד שמהפסוק השני והלאה מדובר בקריאת דבר ה' וציוויו, ואם כן כריכת שני החלקים יחד פוגעים בממד קבלת מלכות שמיים שבפסוק הראשון, שיכול להתפרש אף הוא כלשון ציווי.

כך גם ניתן להבין בדברי הרא"ש בהסברו על מנהגו של רבי יהודה הנשיא, שלא קרא את שאר הפרשיות משום שהיה מלמד תורה לרבים:

ואם תאמר, כיון דבעינן שיקרא את כולה למה לא הפסיק לקרותה, דאפילו מי שתורתו אומנתו תנן בפרק קמא דשבת דמפסיק לקריאת שמע. ויש לומר, דהני מילי אדם שלומד לבדו, אבל מי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק. [רא"ש פ"ב סי' ג]

נראה שלשיטתו שאר הפרשיות הן בגדר לימוד תורה, ולכן המלמד תורה לרבים פטור מאמירתן, אבל הוא אינו פטור מלקבל על עצמו עול מלכות שמיים, ולכן חייב באמירת פסוק ראשון[4].

כיוון נוסף ניתן להעלות על פי דברי רבי לוי שבירושלמי, שקריאת שמע נאמרת
"מפני שעשרת הדברות כלולים בהן":

מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום? רבי לוי ורבי סימון, רבי סימון אמר: מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. רבי לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בהן[5]. [ירושלמי א, ה]

בדברי הירושלמי שתי תפיסות יסוד ביחס לקריאת שמע: לפי רבי סימון מקורה של המצווה וסיבת קיומה הוא הציווי "בשכבך ובקומך", אולם לפי רבי לוי סיבת קיום קריאת שמע בכל יום היא משום שעשר הדברות כלולים בה[6]. נראה שלשיטתו קריאת שלוש הפרשיות אינה משום שבהן נמצאים יסודות האמונה, אלא כי הן כוללות את עיקר הברית עם ה' – עשר הדברות.

על פי זה נראה שקריאת שמע שכל אדם מישראל מחויב לקרוא בכל יום מושתתת על הקריאה שהיתה מתרחשת במקדש באמצע עבודת התמיד:

נמצא כולן עומדין בשורה והאיברים בידם הראשון בראש וברגל... הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו ומלחום, וירדו ובאו להם ללשכת הגזית לקרות את שמע.

אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו, קראו עשרת הדברים שמע והיה אם שמוע ויאמר, ברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים, ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. [משנה תמיד ד, ג - ה, א]

נראה להסביר כי הפסקת עבודת התמיד באמצעה אינה מקרית לטובת קיום מצווה חיצונית של קריאת שמע, אלא הקריאה היא לב העבודה עצמה. לאחר חצי העבודה הכהנים מניחים את התמיד על חצי הכבש ופונים ללשכת הגזית לקרוא את עשר הדברות ועמן קריאת שמע. בכך הכהנים מחדשים את הברית עם ה' בכל יום על ידי הישמעות לדבר ה' והסכמת קבלת הדברים על ידי עם ישראל[7]. מתוך חידוש הברית עם ה' מקבלים עם ישראל היתר להעלות את הקרבן על המזבח כאות לקבלת ה' את הקרבן[8].

על פי האמור ניתן להסביר שקריאת שמע שבכל יום היא חלק מתקנת התפילה שנקבעה כנגד התמידים[9]. כפי שלפני העלאת הקרבן בני ישראל נדרשים לחדש את הברית עם ה' על ידי קריאת עשר הדברות וקריאת שמע שעשר הדברות כלולים בה, כך גם קודם העמידה לתפילה נדרש האדם לחדש את הברית עם ה' טרם יפתח פיו לפני קונו[10].

לאור הסבר זה, ניתן להציע כי לדעת הרא"ה והריטב"א שחילקו בין המצווה מן התורה לבין תקנת חכמים: המצוה מן התורה מתקיימת בפסוק הראשון ומתפקדת כקבלת עול מלכות שמיים, הואילו חלק שתיקנו חכמים בשלוש הפרשיות הוא למעשה שיקוף של קריאת שמע שבמקדש וכחלק מסדר התפילה – אמירת עיקרי דברי הברית שבין ה' לישראל.

שיטת הרי"ד והרמב"ם

בניגוד לדברי הראשונים שהובאו עד כה, הרי"ד סבור שחובה מן התורה לקרוא את שתי הפרשיות הראשונות. בשל כך, הוא מבאר שהמקורות שהובאו לעיל, המורים שאפשר להסתפק בקריאת פסוק ראשון, מבוססים על הבנה שחיוב הקריאה הוא מדרבנן בלבד:

נראה לי דסבירא להו קרית שמע דרבנן, והאי דכתיב 'בשכבך ובקומך' בדברי תורה כתיב... והילכך אם קיבל עול מלכות שמים בלבד יצא. דאי סבר קרית שמע דאוריתא היכי יצא, ולא אמר שתי הפרשיות שכתוב בהן 'בשכבך ובקומך'. [פסקי רי"ד יג: ד"ה ת"ר שמע][11]

שיטה מרחיבה עוד יותר עולה מדברי הרמב"ם, הקובע כי ישנו חיוב בקריאת שמע מן התורה ומגדיר:

וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע.

[רמב"ם קריאת שמע א, ג]

נשים לב כי הרמב"ם רואה אף בפרשיית ציצית חלק מהגדרת מושג "קריאת שמע" המצווה בתורה, ומכאן שלשיטתו חובה מן התורה לקרוא את שלוש הפרשיות.

נראה שלפי הרמב"ם, יסוד מצוות קריאת שמע – כפי שראינו בשיעור הקודם – הוא שינון פרשות שמזכירות לאדם את עיקרי האמונה ואת חובתו לזכור את ה' ולדבוק בו בכל עת. בשל כך, קיים קשר הדוק בין פרשת "שמע" ופרשת "והיה אם שמוע" שמצוות על אהבת ה' ועבודתו לבין פרשת "ויאמר" שעוסקת בזכירת המצוות תמיד, ולכן גם פרשת "ויאמר" היא חלק בלתי נפרד מקריאת שמע.

עדיין יש להבין לשיטת הרמב"ם מה המקור לחובת קריאת פרשת "ויאמר" בערב ובבוקר, אף שלא נאמר בה "בשכבך ובקומך", וכן כיצד שיטתו מתיישבת עם דברי הגמרא על קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא ועל דין הנאנס בשינה לאחר קריאת פסוק ראשון (דין שנפסק על ידי הרמב"ם [פ"ב ה"ג]), והדבר צריך תלמוד. עם זאת, מקור קדום לשיטה זו, שפרשת "ויאמר" נכללת בקריאת שמע שחיובה מן התורה, בדברי הספרי:

'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם' – זו פרשת שמע.

[ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קטו]

הספרי דורש את המילה "וזכרתם" במובן של הזכרה, אמירה בפה – בדיוק כפי שעשו חז"ל למצוות זכירת השבת על ידי אמירה בקידוש או זכירת עמלק בקריאת פרשת עמלק. לדבריו, הפסוק מלמד כי יש להזכיר בכל יום את כל מצוות ה' – וכיצד דבר זה נעשה? על ידי קריאת שמע.

כך גם ניתן להבין את דברי הספרי לדברים, שמניח את פרשת ציצית כחלק ממצוות "שינון":

דבר אחר, 'ושננתם לבניך' –אלו בשינון ואין 'קדש לי כל בכור' 'והיה כי יביאך' בשינון, שהיה בדין אם 'ויאמר' שאינו בקשירה הרי הוא בשינון, 'קדש לי' 'והיה כי יביאך', שהם בקשירה אינו דין שיהו בשינון? תלמוד לומר: 'ושננתם' – אלו בשינון ואין 'קדש לי' 'והיה כי יביאך' בשינון. ועדיין אני אומר, אם 'ויאמר' שקדמוהו מצוות אחרות הרי הוא בשינון, עשר הדברות שלא קדמום מצות אחרות אינו דין שיהו בשינון? אמרת קל וחומר הוא: אם 'קדש לי כל בכור' 'והיה כי יביאך' שהם בקשירה אינם בשינון, עשר הדיברות שאינם בקשירה אינו דין שלא יהו בשינון? הרי 'ויאמר' יוכיח לעשר הדיברות שאף על פי שאינם בקשירה שיהו בשינון? תלמוד לומר: 'ושננתם לבניך' – אלו בשינון ואין עשר הדברות בשינון. [ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא לד]

לספרי ברור כי פרשת ציצית נכללת ב"שינון", בעוד "קדש לי", "והיה כי יביאך" ועשר הדברות לא נכללים בשינון. הנחה זו יכולה להתבסס רק על החיוב "וזכרתם" המתפרש במובן של אמירה בפה, ממש כמו השינון.

נראה כי המקורות הללו ממשיכים את ההנחה שקריאת שמע הינה "שינון", ומתוקף כך אנו נדרשים בכל יום לקרוא שלוש פרשיות שמובילות את האדם "לזכור את כל מצוות ה'" – זכירה בפה שמובילה לזכירה בלב.

דיון זה במהותה של פרשת "ויאמר" והיחס בינה לשתי הפרשות הראשונות נוגע להבנת גדר מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום. בעזרת ה' נעסוק בכך בשיעור הבא.

סיכום

במשנה מבואר שיש לקרוא שלוש פרשות: "שמע", "והיה אם שמוע" ו"ויאמר". אולם מפשטות הגמ' עולה שרק פסוק ראשון הוא מן התורה.

בשיטה זו נוקטים רוב הראשונים, אמנם קיימות שלוש דעות נוספות:

לדעת רבנו יונה – מן התורה יש לקרוא פרשה ראשונה.

לדעת הרי"ד – שתי הפרשות הראשונות הן דאורייתא.

לדעת הרמב"ם – כל שלוש הפרשות נכללות מן התורה בקריאת שמע.

הראשונים הנוקטים שהחובה לקרוא שלוש פרשות היא מדרבנן בלבד, נחלקו בהבנת היחס בין המצווה שמדאורייתא לתקנת חכמים:

·לפי התוספות והרשב"א – חכמים הרחיבו את החיוב מהתורה כדי לכלול בה את יסודות האמונה.

·לפי הרא"ה והריטב"א – החיוב מדרבנן מנותק מהחיוב מן התורה. בעוד הפסוק הראשון נלמד מהפסוקים והוא קבלת מלכות שמיים בזמני השכיבה והקימה, שאר הפרשיות הן חלק מסדר התפילה ומשמשות מעין לימוד תורה וכריתת ברית עם ה' בכל יום, כחלק מסדר התפילה.

הלכה

מהבית יוסף [סי' סג] משמע שפוסק כדעה שקריאת שמע דאורייתא היא פסוק ראשון בלבד. המשנה ברורה [שם, ס"ק טז] מביא שלוש דעות: שרק פסוק ראשון דאורייתא, שכל הפרשה הראשונה דאורייתא, ושגם השנייה היא דאורייתא. הוא אינו מזכיר את ההבנה שייחסנו לרמב"ם, שגם פרשת "ויאמר" נכללת מן התורה בקריאת שמע. ערוך השולחן [סי' נח סעי' טז] מציין שזו דעת הרמב"ם.