רקע

בשעה טובה אנו מתחילים את לימוד מסכת ברכות. שלושת הפרקים הראשונים עוסקים במצוות קריאת שמע. כפתיחה ללימוד נעיין במקורה של המצווה בתורה ונלמד את הסוגיה בפרק שלישי [כא.] הדנה אם קריאת שמע היא אכן מצווה מן התורה.

הסבר הסוגיה

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. [דברים ו, ד-ט]

האם מצוות קריאת שמע מפורשת בכתוב?

הגמרא מבארת שפסוק זה הוא המקור למצוות קריאת שמע:

מאימתי קורין את שמע בערבין... תנא היכא קאי דקתני 'מאימתי'... תנא אקרא קאי,דכתיב 'בשכבך ובקומך'. והכי קתני: זמן קריאת שמע דשכיבה אימת – משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. [ברכות ב.]

אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא - אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב, ספק לא אמר - חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא - קריאת שמע דרבנן, אמת ויציב דאורייתא. - מתיב רב יוסף: ובשכבך ובקומך! - אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב [ברכות כא.]

מדברי הגמרא בתחילת המסכת, וביתר שאת מדברי רב יוסף המקשה על רב יהודה בשם שמואל, עולה כי מקורה של מצוות קריאת שמע הוא מן התורה מהפסוק "בשכבך ובקומך".

אולם, דברים אלו זוקקים ביאור. ראשית, יש לשים לב כי המילים "בשכבך ובקומך" אינן מציינות ציווי על פעולה כלשהי, ועל כן יש לברר מהו הפועל המצווה בפסוק עליו נסובות מילים אלו. שנית, הבנה זו בפסוקים, שהמילים בשכבך ובקומך מגדירים מצווה בכל יום הנעשית בזמן השכיבה ובזמן הקימה רחוקה מלהיות פשוטה בהבנת הכתובים. בפשט הפרשייה התורה מצווה לעסוק ב"דברים האלה" בכל עת, כאשר בשכבך ובקומך הוא ניסוח אלגורי לתמידיות העיסוק בתורה, ומהיכן למדו חכמים כי קיימת מצווה קונקרטית של קריאת פרשיות מסוימות?

אפשר להביא חיזוק להבנה זו מהציווי "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" המופיע בפרשייה זו. ציווי זה, גם לפי דברי חז"ל, הוא ציווי כללי על חובת לימוד התורה וידיעתה[1], ואם כן, מסתבר שגם את הציווי "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" יש לפרש כהמשך לציווי זה. כיצד, אם כן, מתפרש הציווי "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" כעוסק בקריאת שמע, כאשר תחילתו של הפסוק עוסק במצוות תלמוד תורה ולא במצוות קריאת שמע?!

יתרה מזאת, ההבנה שהפסוק מצווה על עיסוק תמידי בדברי התורה משתמעת מן הכתובים בספר משלי:

נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד, עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ. בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. [משלי ו, כ-כב]

גלוי לעין שכתובים אלו נסמכים על פרשיית "שמע ישראל" ורומזים ללשונותיה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... עַל לְבָבֶךָ... וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ"[2]. ומכאן, שבדומה לנאמר בספר משלי, גם פרשיית "שמע ישראל" עוסקת בחובת הדבקות בדברי התורה בכל עת, ובכלל זה – "בְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". כיצד, אם כן, למדו חז"ל מפסוקים אלו את מצוות קריאת שמע?

הגמרא עצמה מביאה שיטה שחיוב קריאת שמע הוא מדרבנן בלבד, והכתוב "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" מצווה באופן כללי על העיסוק בדברי תורה:

אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – אינו חוזר וקורא... מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן... מתיב רב יוסף: 'ובשכבך ובקומך'. אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב. [ברכות כא.]

ואכן, התוספות וחכמי צרפת במגוון מקורות[3] פוסקים להלכה שקריאת שמע דרבנן, אך הרי"ף [יב:], הרמב"ם [ספר המצוות עשה י; קריאת שמע א, ב] ורוב הראשונים פסקו שקריאת שמע דאורייתא, וכפשטות המשניות והסוגיות[4][5].

לפי השיטה המקובלת להלכה, שקריאת שמע דאורייתא, תמיהתנו חוזרת למקומה: כיצד אפשר לפרש את הכתוב "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" כעוסק בקריאת שמע, כאשר תחילתו של הכתוב עוסקת במצוות תלמוד תורה?!

אכן לשיטת הירושלמי נראה כי מצוות קריאת שמע איננה מן התורה כמצווה עצמאית, זאת לאור סוגיית הירושלמי בדין "ספק קרא קריאת שמע":

רבי זעירא בשם רב ירמיה: ספק בירך על מזונו ספק לא בירך – צריך לברך, דכתיב 'ואכלת ושבעת וברכת'... ספק התפלל ספק לא התפלל – אל יתפלל... ספק קרא ספק לא קרא – נישמעינה מן הדא: הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. וקודם לכן לאו ספק הוא, ואת אמרת צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות. [ירושלמי ברכות א, א]

הירושלמי אינו קושר במפורש את דין "ספק קרא קריאת שמע" לשאלה אם קריאת שמע דאורייתא. כמו כן, הירושלמי אינו מביא דעות שונות בעניין זה, אלא פותח בספק ופושט אותו מדברי הברייתא לגבי הקורא את שמע בין השמשות. נוסף על כך, לעומת הבבלי, שתמה על השיטה שהמסופק אם קרא קריאת שמע אינו צריך לחזור – "מתיב רב יוסף: 'בשכבך ובקומך'" – הירושלמי מעלה אפשרות זו בלי לתמוה עליה.

הקרן אורה לומד מכך שהירושלמי מבין את מצוות קריאת שמע באופן שונה:

כי אני רואה דשיטת הירושלמי הוא דעיקר קריאת שמע נתקנה לקיים מצות 'והגית', וחכמים קבעו לה זמן זה בבוקר ובערב, כדי שלא יעברו על המצוה דתלמוד תורה אשר חיובה ביום ובלילה, ונמצא כי עיקר המצוה הזאת מן התורה וזמנה מדרבנן. על כן קמיבעיא ליה בזה אם חוזר וקורא מספק, ופשיט שפיר מהא דהקורא קודם לכן לא יצא כיון דאין הדבר תלוי בשכיבה וקימה אלא ביום ובלילה, אם כן אם בין השמשות לילה היא ודאי יוצא בזה, אלא שמע מינה דבספק חוזר וקורא. [קרן אורה ברכות ג. אות טו]

לפי דבריו, אליבא דירושלמי אופייה של חובת קריאת שמע מורכב: ציווי התורה אינו מחייב קריאת פרשה מסוימת בערב ובבוקר אלא מלמד על חובה להגות בתורה בכל עת, כנאמר בספר יהושע [א, ח]: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". עם זאת, חכמים קבעו על פי עיקרון זה שיש לקרוא פרשיות מסוימות בזמנים קבועים[6]. בשל כך, בקריאת שמע אומנם יש קיום של מצווה דאורייתא, אך חכמים הם שקבעו את גדריה, צביונה ודיניה, ולכן יש להסתפק בדינו של האדם המסופק אם קרא את שמע – האם עליו לחזור ולקרוא (כדין ספקא דאורייתא) או לא (כדין ספקא דרבנן).

על פי האמור בשיטת הירושלמי, מצוות קריאת שמע היא סניף של מצוות תלמוד תורה[7].

נראה כי אף שבפשט הפסוק מופיעה בו אמירה כללית שיש להגות ב"דברים האלה" בכל עת[8], חז"ל דרשו ממנו גם ציווי הלכתי המחיל חיוב מוגדר: קריאת שמע בשעת השכיבה ובשעת הקימה.

האפשרויות השונות למקורה של המצווה בתורה

על אף ההנחה הברורה לאורך המשניות, הגמרות והראשונים כי קריאת שמע נלמדת מהפסוקים, מקורה אינו ברור כלל. כפי שהזכרנו, גם לו נניח בחרו חכמים להבין את המילים "בשכבך ובקומך" כמילים בעלות הכוונה קונקרטית למצווה מעשית בשעת השכיבה ובשעת הקימה, עדיין יש לברר מהו הפועל המצווה על הקריאה שצריכה להיעשות "בשכבך ובקומך".

נמנה עתה את האפשרויות השונות למקורה של המצווה.

מקור המצווה – המילה "שמע"

אפשרות אחת למקור בפסוקים לציווי קונקרטי של פעולה מסוימת הוא המילה "שמע". ניתן להבין כי לא מדובר רק בקריאה של משה בנאומו לבני ישראל אלא במצווה מעשית קונקרטית.

למילה זו ייתכנו שני מובנים פרשניים – האחד הוא במובן של האזנה, הקשבה, האדם מצווה להאזין לדבר ה' בכל יום.

אפשרות נוספת של הבנה היא שמקור המצווה הוא במילה שמע, אך לא במשמעות של האזנה אלא במשמעות של הבנה והפנמה. כך עולה משיטת חכמים שלא הצריכו השמעה לאוזן אלא סברו שהמצווה דורשת הבנת העניין "בכל לשון שאתה שומע" – בכל לשון שאתה מבין:

ורבנן מאי טעמייהו? אמר קרא: שמע - בכל לשון שאתה שומע. [ברכות יג.]

לפי שיטה זו התורה מצווה על האדם להפנים בכל יום פעמיים ביום את התכנים המנויים בפרשה. כך עולה מדברי הברייתא:

הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, שנאמר: שמע ישראל, ולהלן הוא אומר: הסכת ושמע ישראל, מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת [ברכות טז.]

ביטוי הלכתי נוסף של תפיסה זו ניתן למצוא בטור בעקבות דברי המדרש:

ויקראנה ביראה ובכוונה כתב ר" ע לשוייה איניש לקריאת שמע בכל זמן דקרי לה כפרוטגמא חדשה. פירוש פרוטגמא – כתב המלך על בני מדינתו, שק"ש הוא פרוטגמא דהקב"ה והכי איתא במדרש א"ר ברכיה מלך בשר ודם משגר פרוטגמא שלו למדינה מה הם עושין כל בני המדינה עומדין על רגליהם ופורעים את ראשיהם וקוראין אותו באימה ביראה ברתת ובזיע אבל הקדוש ברוך הוא יתברך שמו אומר לישראל קראו ק"ש פרוטגמא דידי הרי לא הטרחתי עליכם לקרותה לא עומדים ולא פרועי ראש אלא בלכתך בדרך אבל באימה וביראה וברתת ובזיע מיהא צריך.

[טור או"ח סא]

קריאת שמע, על פי הטור, הינה מעין מכתב מהמלך שהאדם נדרש לשמוע בכל יום.

מקור המצווה – "והיו הדברים האלה"

אפשרות אחרת למציאת מקור בכתובים המצווה על מצווה מעשית-קונקרטית הוא במילים "והיו הדברים האלה... על לבבך". כלומר, לפי הבנה זו האדם מצווה באופן מעשי לגרום ל"דברים האלה" להיות חקוקים על לבו, כלומר להשריש את עיקרי האמונה המנויים בפרשייה בלבו. כך עולה מדברי היראים שמנה את המצווה:

את ה' אלהיך תירא ותעבוד ותקבל מלכותו ועולו שחרית וערבית... למדנו שחייב אדם לומר מן שמע עד והיה אם שמוע בקר וערב שכיבה וקימה. שהרי כתיב באותו הענין: והיו הדברים האלה על לבבך בשכבך ובקומך. [יראים רנב]

לפי היראים המצווה היא קבלת מלכות שמיים, פעולה שהאדם מצווה לעשות פעמיים בכל יום, ומצווה זו נלמדת מהמילים "והיו הדברים האלה" המבטאים דרישה מהאדם לגרום לדברים האלה להיות על לבו.

מקור המצווה – "ודברת בם"

מקור אפשרי נוסף למצווה ניתן למצוא במילים "ודברת בם... בשכבך ובקומך". כך, לדוגמה, עולה מדברי הרמב"ם בספר המצוות:

והמצוה העשירית היא שצונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית והוא אמרו יתעלה (פ' שמע) ודברת בם בשבתך בביתך וגו' ובשכבך ובקומך. [ספר המצוות לרמב"ם, עשה י]

נשים לב שמקור זה קרוב במשמעותו למצוות תלמוד תורה הנלמדת מהמילים "ושננתם לבניך". כלומר, לפי ההבנה שמצוות קריאת שמע נלמדת ממילים אלו, ניתן לומר שחכמים הבינו בפשט הפרשייה כי קיימת מצווה של תלמוד תורה בפסוק, אך בנוסף התורה מצווה על מצווה קונקרטית נוספת והיא להגות ב"דברים האלה" "בשכבך ובקומך" כזמנים מוגדרים במציאות ולא כאלגוריה בעלמא. על פי הסבר זה בהכרח קריאת שמע הינה מצווה הנמצאת באותו מרחב סמנטי עם מצוות תלמוד תורה, ואף ניתן יהיה לראות הדים להקבלה זו במקורות שונים.

ובאמת, בעל המאור כותב כך במפורש בנוגע למצוות קריאת שמע:

ועיקר קריאת שמע שְׁנִיַּת דברי תורה הוא. [המאור הקטן א:]

לאור הבנה זו במצווה, נראה כי מהות המצווה דומה למצוות תלמוד תורה, אלא שיש לה זמן קבוע ומוגדר ביום – בין אם נאמר שזו תקנת חכמים למצוות והגית ובין אם נאמר שזו הבנה בפסוק עצמו של קריאת שמע שהתורה דורשת קונקרטיזציה זו בעצמה, נוסף על מצוות תלמוד תורה.

יסוד המחלוקת בין האפשרויות השונות למקור המצווה

נראה כי הדיון בנוגע למקור המצווה בפסוקים יכול להשליך על הבנת מהות המצווה באופן שונה לגמרי.

נשים לב, כי אם המצווה היא לשמוע, להאזין, הרי שהאדם נמצא בעמדה מקבלת, מאזינה בקריאת שמע, שמא הקראתו את הפרשיות אינה אלא הדהוד קריאתו של ה' בעולם אליו האדם נזקק. מנגד, אם המצווה היא לדבר בדברים האלה, הרי שהאדם הוא האקטיבי, הוא המדבר את דברי התורה. כמו כן, נראה שאם המצווה ממוקדת בתחום הדיבור, ייתכן שמדובר בפעולה חיצונית בעיקרה, בעוד שאם מוקד המצווה הוא בשימת הדברים על לב האדם, הרי שמוקד המצווה הוא המתחולל בליבו ואין קריאת הפרשיות אלא אמצעי עבור מטרה זו.

ניתן למצוא הדים לכך בדיון בין התנאים השונים:

רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע - צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד; אמר ליה רבי מאיר: הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך - אחר כונת הלב הן הן הדברים. [ברכות טו.]

הרי שלפי רבי יהודה (וביתר שאת רבי יוסי במשנה) מוקד המצווה הוא בשמיעה, האזנה לדבר ה', ולכן חייב האדם להשמיע לאזנו, זאת לומדים ממקור המצווה במילה "שמע". לעומתם רבי מאיר סובר שמוקד המצווה הוא "והיו הדברים האלה... על לבבך" ועל כן עיקר המצווה הוא בכוונת האדם.

לעומתם, רואים כי רבי שמעון בכלל למד את מקור המצווה מהמילים "ושננתם לבניך ודברת בם" בהסברו לפטור מקריאת שמע עבור העוסק בתורה:

טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון. [ירושלמי ברכות א, ב]

$8לאור לימודו של רשב"י מהמילים "ושננתם לבניך ודברת בם" ובקריאתו לקריאת שמע שינון, ניתן לראות כי הוא סובר שהמצווה היא לא לשמוע את דבר ה' וגם לא לקבוע בלב את מלכות ה' אלא שינון דברי תורה.[9]

נראה שכל קריאה בפסוק תיקח אותנו בהבנת המצווה למקומות שונים ונצטרך להתחקות אחר דברי התנאים, האמוראים והראשונים על מנת לאפיין מהו אופייה של המצווה, כפי שהתקבלה בסופו של דבר.

סיכום

לפי הפשט, הכתוב "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" אינו ציווי חדש קונקרטי-מעשי אלא אמירה כללית שדברי התורה יהיו בליבנו ובדעתנו תמיד, בכל עת ובכל מצב. אמנם, ראינו כי רבים מהתנאים, האמוראים והראשונים סוברים שקריאת שמע דאורייתא. ניסינו להציג את האפשריות השונות בפסוקים למקורה של המצווה ולהבין את המשמעויות שלה בהתאם:

א.שמע – מצווה להאזין לדבר ה' המתגלה לאדם בכל יום או להפנים אותו. [שיטת רבי יוסי; בעקבותיו הטור]

ב.והיו הדברים האלה – מצווה לקבל מלכות שמיים ולהשריש בלב האדם את האמונה [שיטת רבי מאיר; בעקבותיו היראים].

ג.ודברת בם – מצווה לשנן וללמוד דברי תורה באופן קונקרטי דרך פרשיות שמע בכל יום [שיטת רשב"י; בעקבותיו בעל המאור].

ד.המצווה היא מדרבנן ולא מוזכרת בפסוקים. במקרה זה נצטרך לעמוד על כוונתם של חכמים בנוגע למהות ומצווה ומה הייתה המוטיבציה לתקנה זו. זאת נעשה בהמשך הלימוד.

הלכה

השו"ע [סי' סז] פוסק כרוב הראשונים שקריאת שמע דאורייתא, ולכן המסתפק אם קרא קריאת שמע חוזר וקורא. כמו כן המסתפק אם התכוון לצאת צריך לחזור ולקרוא [עיין שו"ע סי' ס סע' ד, ובמשנה ברורה סק"ח וסק"י].