מסכת ברכות עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים:

א.פרקים א-ג: קריאת שמע

ב.פרקים ד-ה: תפילה

ג.פרקים ו-ט: ברכות

מה ראה רבנו הקדוש לכנס שלושת נושאים אלו למסכת אחת?

קריאת שמע, תפילה וברכות – האם מערכת אחת?

הרמב"ם עומד על כך בהקדמתו למשנה:

פתח תחילה בברכות, וטעם זה, שהרופא הבקי כשירצה לשמור בריאות הבריא כמות שהיא – ייגש תחילה לתיקון המזון. ולפיכך ראה... להתחיל בברכות, כי מי שיאכל לא יוכל לאכול עד שיברך... שוב ראה שלא יהיה הדיבור בעניין מן העניינים חסר, אלא ידבר על כלל הברכות המחויבות למזונות ולמצוות. ואין שם מצווה מחויבת לכל אדם בכל יום אלא קרית שמע בלבד, ואין מן השלמות לדבר על ברכות קרית שמע קודם שידבר על קרית שמע עצמה, ולפיכך פתח: 'מאימתי קורין את שמע', ומה שהצטרף לזה.

[הקדמת הרמב"ם למשנה]

לדבריו, עניינה המרכזית של המסכת הוא – כשמה – הברכות השונות. והעיסוק בקריאת שמע הוא רק "אגב אורחא", מאחר שלא שייך לעסוק בברכות קריאת שמע לפני העיסוק בקריאת שמע עצמה.

אמנם, המאירי עומד על קשר עקרוני יותר בין נושאיה השונים של המסכת:

ואולם סיבת מה שקבעוה בראש הסדר בהתחלת הלמוד הוא להיות כלל ענייניה בא להעיר על דברים נכבדים מפינות האמונות, בייחוד השם ובהתפלל לפניו ולהודות לו ולברכו.

[הקדמת המאירי לבית הבחירה]

לדבריו, לקריאת שמע, תפילה וברכות עניין אחד – השרשת האמונה בליבו של האדם[1].

אפשר להעמיק ולטעון, שחכמים קבעו את קריאת שמע, תפילה והברכות כמערכת אחת שמעצבת את עבודת ה' היומיומית של האדם: בכל יום האדם עובד את קונו, מקבל עליו את עול מלכותו, עומד לפניו בתפילה ונושא את שמו יתברך על שפתיו במהלך היום בברכות השונות[2].

הקשר בין קריאת שמע לתפילה, והעובדה שהם מתלכדים ליחידה אחת בה האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, עולה מדברי הגמרא במקומות שונים. כן עולה מדברי הגמרא המפליגה במעלת "סמיכת גאולה לתפילה", שבה קריאת שמע ותפילה נאמרות ברצף אחד:

דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית.

[ברכות ד:]

העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים: כל הסומך גאולה לתפילה אינו נזוק כל היום כולו. [ברכות ט:]

מאי 'והטוב בעיניך עשיתי'? אמר רב יהודה אמר רב: שסמך גאולה לתפלה. [ברכות י:]

וכן עולה גם מדברי האמוראים הכורכים את קריאת שמע ותפילה יחד ומתייחסים אליהם כיחידה אחת:

ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה – יפנה וייטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל. וזו היא מלכות שמים שלמה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. [ברכות יד:]

הקשר בין קריאת שמע ותפילה לבין הברכות השונות רופף יותר, ועם זאת נראה שגם הברכות מהוות חלק מן מערכת עבודת ה' היומיומית של האדם.

כן משתמע מן האמור בתוספתא בחתימת מסכת ברכות:

רבי מאיר אומר: אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצוות בכל יום: קורא שמע מברך לפניה ולאחריה, אוכל את פיתו מברך לפניה ולאחריה, מתפלל שלוש פעמים של שמונה עשרה, ועושה שאר מצוות מברך עליהן. [תוספתא ברכות ו, לא]

התוספתא מתארת את סדר יומו של האדם, שכולל שלושת מרכיבים אלו: קריאת שמע, תפילה וברכה על המזון, ונראה שאין זה רצף כרונולוגי בלבד, אלא תיאור המבנה הרצוי ליומו של איש מישראל.

כן נראה גם מדברי הברייתא המתארת את סדר הלילה הראוי:

שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פיתו ומברך. [ברכות ד:][3]

עבודת ה' היומיומית ומקומה ללאחר החורבן

נעמיק במשמעות הדברים. בתורה שבכתב עיקרה של עבודת ה' הוא במקדש, בעבודת הקורבנות. עם ישראל עובד את ה' בכל יום בקרבן התמיד ובשאר העבודות הנעשות במקדש מידי יום, והיחיד מביע את היותו עובד ה' בשלושת הרגלים – בהם כל זכר נדרש לעלות ולהיראות לפני ה' במקדש ולהקריב לו קורבנות[4]. אולם במסכת ברכות מחדשים חז"ל שיש עבודת ה' יומיומית המוטלת על כל אדם מישראל, שאותה יש לקיים בכל מקום.

בעזרת ה' במהלך הלימוד נבחן את כל תוקפה של כל אחת מן המצוות שבמסכת – קריאת שמע, תפילה וברכות – ונראה שיש הסוברים שחיובן (מלבד ברכת המזון שחיובה מפורש בתורה [דברים ח, י],) הוא חיובן מדרבנן בלבד. על פי זה אפשר להבין, שאף שהתפילה והברכות נהגו גם בזמן הבית[5], יש בהן מענה רוחני לחוסר שבהיעדר המקדש.

נראה להוסיף ולטעון שההגדרה "עבודה שבלב – זו תפילה"[6], היא חידושם של חכמים לאחר החורבן. מן התורה העבודה נעשית במקדש, והקשר בין הקב"ה לישראל מתקיים על ידי העבודות התמידיות הנעשות במקדש – קורבן התמיד, המנורה, הקטורת ושאר העבודות. עבודות אלו מבטאות את עבדות ה' עלינו, והן הממשיכות את השראת השכינה בישראל[7]. ועם זאת, חכמים לימדו שעל אף החורבן השראת השכינה לא בטלה, והקשר בין הקב"ה לישראל לא פסק. המקדש חרב, אך השכינה מוסיפה לשרות בישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. "ואהי להם למקדש מעט – אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" [מגילה כט.]. "כל בי עשרה שכינתא שריא" [סנהדרין לט.], ובעשרה אומרים 'דבר שבקדושה' [מגילה כג:][8]. אומנם איננו זוכים להקריב את קורבן התמיד, ואש התמיד – המבטאת את השראת השכינה – אינה יוקדת, אך הקשר עם הקב"ה ממשיך. "תפילות כנגד תמידין תיקנום" [ברכות כו:], ובאמצעותן מתקיים הקשר עם הקב"ה גם בזמן החורבן, ועבודת ה' ממשיכה גם בהיעדר המקדש: תפילת השחר כנגד תמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים, ותפילת ערבית כנגד הקטר איברים ופדרים המוקטרים על המזבח כל הלילה.

עיקרון זה נאמר במדרש גם לגבי קריאת שמע:

משל לחכם שהיה לו בן, והיה מעלה לו שתי סעודות בכל יום, אחת בבוקר ואחת בערב. אחר ימים ראה החכם את בנו שהעני ולא היה יכול לעשות כשם שהיה למוד, קרא לו אביו ואמר לו: בני, יודע אני שאין בך כוח לאותן שתי סעודות שהיית מביא לי, איני מבקש ממך אלא שתהא שומע אותי דורש בבית הכנסת ב' פעמים ביום והוא ערב לי כאותן שתי סעודות שהיית מעלה לי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: לשעבר הייתם מקריבין לי שתי פעמים ביום, 'את הכבש אחד תעשה בבקר' וגו', וגלוי וידוע לפני שבית המקדש עתיד ליחרב ומכאן ואילך אי אתם יכולין להקריב קורבנות, אלא מבקש אני תמורתן של קורבנות 'שמע ישראל' בבוקר 'שמע ישראל' בערב, ועולה לפני יותר מכל הקורבנות. [ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתלה]

מפורש במדרש שקריאת שמע שחרית וערבית היא תחליף להקרבת תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים.

שיטת הרמב"ם

דברים אלו ניתנים להיאמר מצד עצמם, והם מתאימים לשיטת רוב הראשונים שחיוב התפילה הוא מדרבנן בלבד[9]. אמנם הרמב"ם חולק על תפיסה זו מיסודה.

לדעתו עבודת התפילה היא הדרך העיקרית לעבוד את ה', ולכן היא חובה תמידית על כל אדם בכל מקום. לעומתה, עבודת הקורבנות נועדה רק כדי להפריש את העם מעבודה זרה[10], ולכן התורה מגבילה ומצמצמת עבודה זו מאוד – רק במקדש, רק על ידי הכוהנים ובזמנים מסוימים בלבד:

ואחזור לענייני ואומר, כיון שסוג זה של עבודה, כלומר הקרבנות, על דרך המטרה השנייה, והתחינה והתפילה ודומיהן ממעשי העבודות קרובות יותר אל המטרה הראשונה והכרחית בהשגתה, ניתן בין שני הסוגים הבדל גדול, והוא, שסוג זה של עבודה, כלומר הקרבת הקרבנות, ואף על פי שהן לשמו יתעלה, הרי לא נצטווינו כפי שהיה בתחילה, כלומר להקריב בכל מקום ובכל זמן, ולא להקים היכל היכן שיזדמן, ולא יהיה המקריב מי שיזדמן, החפץ ימלא ידו, אלא כל זה נאסר, ונקבע בית אחד, 'אל המקום אשר יבחר ה'', ואין להקריב בזולתו... ולא יהיה כהן כי אם זרע מסוים, כל זה כדי למעט סוג זה מן העבודות, ושלא יהא ממנו אלא מה שלא חייבה חכמתו לעוזבו לגמרי.. אבל התחינה והתפילה הרי הם בכל מקום, ובכל מה שיזדמן, וכך הציצית והמזוזה והתפילין וזולתן מן העבודות הדומות להן. ומחמת העניין הזה אשר גיליתי לך רבתה בספרי הנביאים התוכחת לבני אדם על להיטותם לקרבנות, וביאר להם שאינן המטרה החשובה כשלעצמן, ושאין צורך לה' בהם.

[מורה הנבוכים ג, לב]

דברים אלו מבוססים על תפיסתו העקרונית של הרמב"ם, שתכליתו של האדם היא "השגת אחדות הבורא יתעלה וישתבח וכל הקשור בכך מן המדעים הא־לוהיים" [הקדמתו לפירוש המשנה], אלא שההשגה האמיתית והשלמה מתקיימת רק באהבה – הדבקות בה' הנובעת מן ההשגה השכלית[11].

הרמב"ם מוסיף ומבאר שזו הדרגה הגבוהה ביותר של עבודת ה':

וכאשר תשיג את ה' ופעולותיו כפי שמחייב השכל, אחר כך תעסוק בהתייחדות אליו ותסעה כלפי קרבתו, ויתעבה המגע אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר 'אתה הראית לדעת כי ה'' וגו', ואמר 'וידעת היום והשבות אל לבבך' וגו', ואמר 'דעו כי ה' הוא א־להים'... הנה נתבאר כי המטרה אחר ההשגה – ההתייחדות אליו והפעלת המחשבה השכלית בחשקתו תמיד.

[מורה הנבוכים ג, נא]

הרמב"ם מוסיף ומבאר שהמצוות נועדו להשגת תכלית זו – פרישה מהבלי העולם וריכוז התודעה בידיעת צור העולמים:

ודע כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו. [שם]

הרמב"ם ממשיך ומנחה את עובד הא־לוהים כיצד להרגיל את עצמו להגביר את הידבקות מחשבתו בהשגת ה' ולא בענייני העולם:

ומכאן אחל להנחותך על אופן ההכשרה כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזו. וראשית מה שאתה צריך להרגיל את עצמך בו הוא שתפנה מחשבתך מכל דבר בזמן שאתה קורא קריאת שמע ומתפלל, ואל תסתפק בכוונה בקריאת שמע בפסוק ראשון ובתפילה בברכה ראשונה. וכאשר יצלח בידך הדבר ויתחזק במשך שנים, הנהג עצמך אחרי כן שתהא כל זמן שקראת בתורה או שמעת אותה, לא תחדל בכל ישותך ובכל מחשבתך מלהתרכז בהבנת מה שאתה שומע או קורא. וכאשר יעלה בידך זה במשך זמן, תרגיל את עצמך שתהא מחשבתך תמיד שלמה בכל מה שאתה קורא משאר דברי הנביאים, ואפילו בכל הברכות, תתכוון בו להבין מה שאתה מבטא ולהתבונן בעניינו. [שם]

מדבריו משתמע שזמן קריאת שמע ותפילה הוא הזמן המיוחד לדבקות תודעתית בה', ולכן מלבד החובה ההלכתית לכוון בפסוק הראשון של קריאת שמע ובברכה הראשונה של התפילה נקרא עובד הא־לוהים להתחיל את עבודתו בשעת התפילה ובקריאת שמע – להתרגל לרכז את מחשבתו בשלמות בה' תוך פרישה מוחלטת מכל ענייני העולם.

על פי דרכו, הרמב"ם קובע שדברי הגמרא [ברכות כא.] ש"תפילה דרבנן" אמורים רק לגבי החובה להתפלל שלוש תפילות, אבל עצם החובה להתפלל בכל יום היא מן התורה:

המצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה.... ואף על פי שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים, כמו שביארנו בשרש הרביעי, הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי: 'ולעבדו – זו תפילה'. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע ה]

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר 'ועבדתם את ה' אלהיכם', מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם', אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב, זו תפילה. [הל' תפילה א, א][12]

יתרה מזאת, מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות ברכות משתמע שאף שרק הברכה שלאחר המזון היא מן התורה – כל הברכות שקבעו חכמים הן הרחבה ופיתוח של מצוות ברכת המזון שציוותה התורה:

מצוות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון... ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע... ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו. ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואחר כך ייהנה ממנו... וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה... וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואחר כך יעשה אותה. וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד, אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה. [הל' ברכות א, א-ג]

לשיטתו, מצוות אלו באות לשם מילוי המגמה היסודית ביותר – הטמעת אהבת ה' בחיי האדם וזכירת ה' בכל עת, ולכן הרמב"ם מייחד להן את "ספר אהבה"[13], אותו מציב הרמב"ם בראש ה'משנה תורה', מיד לאחר "ספר המדע" העוסק ביסודות האמונה[14].

סיכום

מסכת ברכות כוללת שלושה תחומים: קריאת שמע, תפילה וברכות. מדברי חז"ל במקורות שונים משתמע ששלושתן יוצרות יחד מערכת אחת של עבודת ה' יומיומית: בקריאת שמע האדם מקבל עליו עול מלכות שמים, בתפילה הוא עומד לפני ה', ובברכות הוא מזכיר את ה' ומודה לו במהלך היום.

מתוך כך עמדנו על שאלת היחס בין עבודת ה' שבמסכת ברכות לבין עבודת ה' המתוארת בתורה שבכתב – עבודת הקורבנות שבמקדש. לאחר החורבן, כאשר עבודת המקדש אינה מתקיימת, ממשיכה עבודת ה' באמצעות קריאת שמע, תפילה וברכות, המאפשרות לאדם לעבוד את ה' ולחוש את קרבתו בכל מקום ובכל יום.

הצענו להבין זאת כמענה רוחני למציאות שלאחר החורבן, אך ראינו שהבנה זו מתאימה בעיקר לשיטת רוב הראשונים, שלפיה חיוב התפילה הוא מדרבנן בלבד. לעומתם, הרמב"ם מציג תפיסה עקרונית אחרת: עבודת התפילה היא מצווה מן התורה, ועבודת ה' שבלב אינה תחליף לעבודת המקדש, אלא דרך עבודת ה' העיקרית – הטמעת זכירת ה' ואהבתו בתודעתו של האדם, כאשר לעבודת הקורבנות שבמקדש תפקיד משני בלבד.

בעזרת ה' במהלך הלימוד נעמיק בתוקפם של כל אחת מן המצוות שבמסכת, נבחן את הדרכים השונות בהבנת מהותן ונשוב ונעמוד על היחס שביניהן באופן מעמיק ויסודי יותר.