בפרשת נשא (במדבר ה, יא-לא) מלמדת התורה את דיני סוטה:

הפסוקים עוסקים בתיאור ההליך: הבאת האישה למקדש, מנחת סוטה, השבועה ושתיית "מֵי הַמָּרִים".

המשנה (סוטה א, ב) מוסיפה חידוש מהותי: סוטה נאסרת על בעלה.

דעת רוב הראשונים: חשש לזנות כיסוד הדין

לדעת רוב הראשונים, דיני סוטה נובעים מחשש ממשי לזנות:

איסור האישה על בעלה – נובע מחשש שזינתה ונאסרה לו (תוספות יבמות יא: ד"ה מאי; רשב"א שם, ד"ה למיקם; תוספות סוטה כח. ד"ה מה).

מצוות הבעל להביאה למקדש – כדי לברר אם אכן זינתה, ואם כן – להענישה (רמב"ן במדבר ה, כא; החינוך שסה).

מצוות הקינוי – הבעל מצווה להתרות באשתו שלא תתייחד עם אדם מסוים, כדי למנוע זנות (תוספות סוטה ג. ד"ה רבי).

דעת הרמב"ם: מניעת הידרדרות מוסרית

לדעת הרמב"ם(מורה הנבוכים ג, מט) – מטרת הדין אינה בירור זנות בפועל, אלא הרחקה מהתנהגות שעלולה להביא לזנות.

לכן, עצם הקינוי והסתירה יוצרים איסור, גם ללא חשש ממשי לזנות.

נפקא מינות עיקריות:

איסור האישה לבעלה גם ללא חשש לזנות (משנה למלך סוטה א, ג; בית הלוי ג, מ).

הבאת האישה למקדש אינה מצווה עצמאית, אלא הליך הכרחי כדי להתיר את האיסור שנוצר(ספר המצוות עשה רכז; פתיחה להלכות סוטה).