המקור בתורה

בפרשת נשא (במדבר ה, יב-יג) נאמר:

...אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה, וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.

בפסוק זה התורה מתייחסת לאישה שהתייחדה עם אדם זר, לאחר שבעלה התרה בה שלא תעשה זאת, כאל אישה ש"נִטְמָאָה" (כלומר – שזינתה).

דברי חז"ל

המשנה (סוטה א, ב) קובעת שאישה זו נאסרת על בעלה:

נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה – אסורה לביתה, ואסורה לאכול בתרומה, ואם מת – חולצת ולא מתיבמת.

הגמרא (סוטה כח.) מוסיפה שאף שאין וודאות שאכן זינתה, היא נאסרת עליו "בתורת ודאי":

מגיד לך הכתוב שהספק אסורה... עשה בה ספק כוודאי.

דין העובר על האיסור

לפי תוספות ביבמות (יא: ד"ה מאי)והרשב"א (שם, ד"ה למיקם) – חייב מלקות, כדין הבא על אשתו לאחר שזינתה:

קאי עלה בלאו... וטעמא דמילתא... שהספק אסורה כודאי. (רשב"א)

לפי תוספות בסוטה (כח. ד"ה מה) – עובר על "לאו הבא מכלל עשה", אך אינו חייב מלקות:

הכתוב אוסרה קודם שתיה כאילו היא ודאי, ואף על גב דליכא מלקות... מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא.

יסוד המחלוקת

לשיטת תוספות ביבמות והרשב"א – איסור סוטה לבעלה נכלל באיסור אישה שזינתה: כאשר אישה נסתרה לאחר שבעלה התרה בה שלא תעשה זאת, יש "רגליים לדבר" שזינתה, ולכן התורה מתייחסת אליה כאל אישה שידוע שזינתה.

לפי תוספות בסוטה – איסור סוטה לבעלה הוא איסור עצמאי: אף שאין ידיעה שזינתה, התורה אסרה אותה על בעלה כמי שנטמאה בוודאות.

נקודה לעיון: שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (גירושין יא, יד) נוקט בשיטת תוספות בסוטה, שהבא על אשתו לאחר "קינוי וסתירה" אינו חייב מלקות:

אישה שזינת תחת בעלה – נאסרה על בעלה ולוקה עליה... אישה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה, אם בעל אותה – מכין אותו מכת מרדות.

עם זאת, האחרונים (משנה למלך סוטה א, ג; בית הלוי ב, מ) מוכיחים מדברי הרמב"ם במקומות שונים שסוטה נאסרת אף במקום שאין כל אפשרות לזנות. מכאן שלשיטתו הקינוי והסתירה מחילים איסור עצמאי, הנובע מהקפדת הבעל, גם כאשר אין חשש שהאישה נאסרה מחמת זנות בפועל.