המקור בתורה

בפרשת נשא (במדבר ה, יד) נאמר:

וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה, אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.

דברי חז"ל

הגמרא (סוטה ג.) מבארת שקינוי הוא התראה – שהבעל מתרה באשתו בפני עדים שלא תתייחד עם איש פלוני:

אמר רב נחמן בר יצחק: אין קינוי אלא לשון התראה.

במצב זה, אם תתייחד עם אותו אדם – תיאסר על בעלה עד שתיית "הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים".

האם הקינוי הוא חיובי?

לפי התנא של המשנה (סוטה א, א) – יש איסור לקנא:

'המקנא' – דיעבד אין, לכתחילה לא. קסבר תנא דידן אסור לקנאות. (סוטה ב.)

לפי רבי ישמעאל – מותר לקנא.

לפי רבי עקיבא – מצווה לקנא:

'וקנא את אשתו' – רשות, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חובה. (סוטה ג.)

האם מדובר במצווה מן התורה:

לפי תוספות (סוטה ג. ד"ה רבי) – לשיטת רבי עקיבא הקינוי הוא מצווה מן התורה הנמנית במניין המצוות:

תימה לרבי, וכי לית להו הא דאמר בשלהי מסכת מכות שש מאות וי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, וכי לרבי ישמעאל דאמר רשות בצר להו או לרבי עקיבא טפי להו. ונראה דבשאר מצות דמפיק רבי ישמעאל מקרא, עביד ליה רבי עקיבא אסמכתא ודריש ליה לדרשה אחריתי.

לפי הרמב"ם (סוטה ד, יח) – אין בקינוי מצווה מן התורה, אלא הוא "מצוות חכמים", ולפיכך אינו נמנה במניין המצוות.

יסוד המחלוקת

לדעת תוספות – דין סוטה נועד להעניש אישה שזינתה באין רואה. לפיכך, נוסף על המצווה לקיים בסוטה את ההליך המתואר בפרשה, קיימת מצווה נוספת: "לקנא" לאשתו, כדי שתיענש אם אינה נוהגת כראוי.