מקור האיסור
בפרשת נשא (במדבר ה, טו) נאמר שאין לתת שמן ולבונה במנחת סוטה:
וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים, לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן.
המדרש בספרי (שם) לומד מן הפסוק שיש בכך איסור תורה:
מגיד שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בלא תעשה.
הספרי זוטא (שם) מוסיף שנתינת השמן ונתינת הלבונה הן שני איסורים נפרדים:
מגיד שהוא בשתי אזהרות, משום 'בל יצוק עליו שמן' ומשום 'בל יתן עליו לבונה'.
גדר האיסור
מדברי הספרי (שם) נראה שהאיסור הוא בעצם נתינת השמן והלבונה:
אמרת על השמן יהא עובר שאין יכול לחזור וללקטו, על הלבונה לא יהא עובר שיכול לחזור וללקטה – תלמוד לומר: 'לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה'.
איסור דומה נאמר בתורה (ויקרא ה, יא) לגבי מנחת חוטא, ולגביו כותב הרמב"ם (מעשה הקרבנות יב, ח):
נתן והקריב – לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה.
משמע שאין איסור בעצם עירוב השמן והלבונה במנחה, אלא בהקטרתם עמה.
יסוד המחלוקת
לפי פשט הספרי – האיסור הוא מדיני החפצא של המנחה.
לפי הרמב"ם – האיסור הוא מדיני מעשה ההקטרה.
נקודה לעיון: הגדרותיו השונות של הרמב"ם
ההבנה שהאיסור הוא במעשה ההקטרה עולה מדברי הרמב"ם (מעשה הקרבנות, שם) לגבי מנחת חוטא. אולם לגבי מנחת סוטה (סוטה ג, יג) הרמב"ם אינו מזכיר הקטרה כלל:
ואינו נותן עליה שמן ולא לבונה. ואם נתן – לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה.
בנוסף, בספר המצוות מופיע הבדל בניסוח בין האיסורים השונים:
שהזהירנו מהשים שמן זית במנחת חוטא. (לא תעשה קב)
שהזהירנו מהקריב מנחת חוטא בלבונה. (לא תעשה קג)
שהזהירנו מבלול מנחת סוטה בשמן זית... ואם הקריבה בשמן – לוקה. (לא תעשה קד)
שהזהירנו מהשים לבונה במנחת סוטה. (לא תעשה קה)
עם זאת, במניין המצוות הקצר נוקט הרמב"ם ביחס לכל האיסורים לשון דומה – "שלא ליתן".
שיטת הרמב"ם אפוא צריכה עיון.
להרחבה: ההגדרה האמורה בשיטת הרמב"ם מבוססת על דברי האור שמח (מעשה הקרבנות, שם), אולם אבן האזל (מעשה הקרבנות יב, יח) טוען שגם לפי הרמב"ם האיסור הוא בעצם הנתינה, אלא שיש איסור רק במנחה שעתידה לאחר מכן להיות מוקטרת על המזבח. לפיכך, בשעה שהמנחה המעורבת בשמן ולבונה מוקטרת על המזבח – המערב עובר באיסור למפרע.