דיני אונס, מפתה ומוציא שם רע מופיעים בתורה בשני מקומות:

דין אונס ומוציא שם רע – בפרשת כי תצא (דברים כב, יג-כט).

דין מפתה מופיע בפרשת משפטים (שמות כב, טו-טז).

לפי פשט הפסוקים – אונס ומוציא שם רע דומים זה לזה, ואילו מפתה נבדל מהם:

אופי המעשה:

באונס ומוציא שם רע יש מעשה פלילי המחייב ענישה:

באונס – פגיעה בגופה של הנערה.

במוציא שם רע – פגיעה בשמה הטוב של הנערה.

במפתה אין מעשה פלילי, אלא גרימת נזק לאב בהפסד "מֹהַר הַבְּתוּלֹת".

החיוב:

באונס ומוציא שם רע – חיוב לחיות עם האישה כל ימי חייו וכן קנס ממוני:

באונס – חמישים כסף.

במוציא שם רע – מאה כסף.

במפתה – תשלום דמי המוהר שהאב איבד בלבד.

חז"ל (כתובות ג, ד) יצרו זיקה הדוקה יותר בין אונס למפתה, בקובעם שגם המפתה משלם לאב חמישים כסף.

בעקבות זאת, נחלקו הראשונים בהגדרת הקשר ביניהם:

לדעת הרמב"ם והרא"ש – קיים דמיון עמוק בין אונס ומפתה:

לדעת הרמב"ם (נערה בתולה א, א) – חיוב הקנס בשניהם נמנה כמצווה אחת, משום שהוא נובע ממחייב משותף: הפגיעה בבתולי הנערה.

לדעת הרא"ש (יבמות ב, ו) – אף שאין כופים את המפתה לשאת את המפותה, הפסוק "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" שנאמר באונס מלמד שמפתה שנושא את המפותה מקיים מצווה.

לעומתם, ספר החינוך (מצוה תקנז) מונה את חיוב הקנס באונס ובמפתה כשתי מצוות נפרדות, ונראה שלשיטתו מדובר בשני מחייבים שונים:

אונס – מחויב מחמת מעשה האונס.