המקור בתורה

בפרשת כי תצא (דברים כב, כח-כט) נאמר:

כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ, וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף, וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.

דברי הגמרא

בברייתא (מכות טו.) נאמר שרק כהן שגירש את אנוסתו לוקה, משום שהוא אסור בגרושה ואינו יכול לחזור ולישאנה. אולם ישראל שגירש את אנוסתו אינו לוקה, מאחר שהוא יכול לחזור ולישאנה:

אונס שגירש, אם ישראל הוא – מחזיר ואינו לוקה, אם כהן הוא – לוקה ואינו מחזיר.

הגמרא מקשה: מדוע ישראל שגירש אינו לוקה, והרי החובה לשאת את האישה אינה באה לתקן את הלאו ("לאו הניתק לעשה"), אלא היא קודמת לו ("לאו שקדמו לעשה"):

אמאי, לא תעשה שקדמו עשה הוא, ולילקי.

הגמרא מתרצת:

אמר רבא: כל ימיו – בעמוד והחזר.

מחלוקת הראשונים

הראשונים נחלקו בהבנת תירוץ הגמרא:

לפי רש"י בגיטין (צ. ד"ה לא יוכל) – הכתוב "כָּל יָמָיו" מלמד על מצווה להחזיר את האישה לאחר גירושיה, ואיסור "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ" הוא לאו שניתק לעשה זה:

דהאי 'כל ימיו' קרא יתירא הוא, ובא ללמדך לא יוכל לשלחה ואם שלח לא יהא בשלוחה כל ימיו שבית דין כופין אותו להחזירה, ואינו לוקה על שילוחו שנתקו הכתוב לעשה של עמוד והחזר.

לפי הרמ"ה (בריטב"א מכות שם, ד"ה אלא) – הכתוב "כָּל יָמָיו" מלמד שמצוות "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" קיימת גם לאחר הגירושין, ומחייבת לשוב ולישא את האישה:

ור"מ הלוי ז"ל ואחרים פירשו דדרשינן ליה כאילו הוא מקרא מסורס, ו'כל ימיו' א'לו תהיה לאשה' קאי, כאילו אמר לו: תהיה לאשה לעולם ואפילו לאחר שילוח.

לפי תוספות בפסחים (סז. ד"ה הכתוב) – האיסור קיים רק כאשר הגירושין הם לעולם, ולכן כאשר מחזיר את האישה אינו עובר על האיסור ואינו לוקה:

דליכא לאו אלא כשמשלחה כל ימיו.

יסוד המחלוקת

לפי רש"י בגיטין – יש בפסוק שלושה דינים נפרדים:

א."וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" – מצווה לשאת את האנוסה.

ב."לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ" – איסור לגרש את האנוסה.

ג."כָּל יָמָיו" – מצווה להחזיר אנוסה שגירשה.

לפי הרמ"ה ותוספות בפסחים – יש בפסוק שני דינים בלבד:

לדעת הרמ"ה:

א."וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה... כָּל יָמָיו" – מצווה לחיות עם האנוסה כל ימיו.

ב."לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ" – איסור לגרש את האנוסה.

לדעת תוספות בפסחים:

ג."וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" – מצווה לשאת האנוסה.

ד."לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" – איסור לגרש את האנוסה לעולם.

להרחבה: הגר"א (בהגהותיו לתמורה ה. אות ו) כותב:

דלא אסרה תורה לגרש, רק קום עשה הוא להחזיר.

מדבריו עולה שיטה מחודשת, שלפיה הכתוב "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" אינו מלמד כלל על איסור, אלא על מצוות עשה להחזיר את אנוסתו אם גירשה.