המקור בתורה

בפרשת כי תצא (דברים כב, כח-כט) נאמר:

כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ, וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף, וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.

התורה מטילה על האונס שני חיובים:

א."וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף" – קנס ממוני.

ב."וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" – חובה לשאת את האנוסה.

גדר החיוב

לפי תוספות (כתובות לה: ד"ה לא)והטור (אבן העזר קעז) – מדובר בקנס שבית הדין מחייבים בו את האונס:

וקונסין המאנס שצריך לישא אותה, אפילו היא חגרת או סומא, ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה. (טור)

לפי ספר החינוך (מצוה תקנז) – מדובר במצווה שמוטלת על האונס:

ולעניין שישאנה האונס, אף בזמן הזה היא מצווה עליו, שהנישואין מצווה היא ולא קנס.

יסוד המחלוקת

לפי תוספות והטור – חובה זו היא עונש לאונס, המחייב אותו לחיות עמה כל ימיו:

ונוסף בעונש האונס – 'לא יוכל שלחה כל ימיו'. (מורה הנבוכים ג, מט)

לפי ספר החינוך – החובה נועדה לטובת הנאנסת:

דמאי דאמר רחמנא גבי אונס 'ולו תהיה לאשה', אינו אלא להפיס דעתה. (רי"ד כתובות מ.)

נקודה לעיון: טעם המצווה לפי ספר החינוך

ספר החינוך (שם) מביא טעם נוסף למצווה:

משורשי המצווה, כדי לייסר הנבלים מן המעשה הרע הזה, ושלא יהיו בנות ישראל כהפקר... בדעתו שתהיה קשורה עמו ומוטלת עליו כל ימיו... מיד באמת יכבוש יצרו וימנע מלעשות הנבלה עם הקנס הזה.

לפי טעם זה, החובה לשאת את הנאנסת נועדה למנוע את עצם האונס, שכן האונס יודע שבעקבות מעשיו ייאלץ לחיות עמה כל חייו.

להרחבה: לפי הרמב"ם (נערה בתולה א, ג) – מצווה זו קיימת דווקא באונס. אולם מדברי הרא"ש (יבמות ב, ו) עולה שאף שאין כופים את המפתה לישא את המפותה, אך אם הוא נושא אותה – הוא מקיים מצווה.