פרשת הייבום (דברים כה, ה-י) מלמדת שלוש הלכות יסוד:

"לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר" – איסור יבמה לשוק.

"יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ" – מצוות הייבום.

"וְאִם לֹא יַחְפֹּץ..." – דין חליצה כאשר היבם ממאן לייבם.

בנוסף, ממצוות הייבום נלמד היתר איסור אשת אח במציאות זו.

מהו העיקרון העומד ביסוד פרשת הייבום?

לפי תוספות – עיקר החידוש הוא מצוות הייבום:

איסור יבמה לשוק נובע מחמת מצוות הייבום (יבמות נג. ד"ה רבינא).

החליצה היא מעשה מצווה, שיש לקיימו כאשר הייבום אינו מתאפשר (ח: ד"ה כל היכא).

איסור אשת אח נדחה מפני מצוות הייבום (ג: ד"ה לא)

לפי הרמב"ן ותלמידיו – עיקר החידוש הוא קיומה של ה"זיקה", כלומר שאישות האח המת אינה פוקעת במיתתו:

איסור היבמה לשוק נובע מחמת ה"זיקה" (כט: ד"ה זה יעשה)

החליצה באה להפקיע את ה"זיקה" ולהתיר את היבמה לשוק (ספר החינוך תקעט)

בדרך כלל קרבת המשפחה של אשת אח מגדירה את האישה כ"ערווה" ומונעת אישות עמה; אולם במקום ייבום, קרבה זו דווקא יוצרת את ה"זיקה" – קשר האישות עם היבמה (תורת האדם ענין הכהנים).

תוספות והרמב"ן נחלקו גם בשאלה מהו מעשה המצווה בייבום:

לפי תוספות (יח: ד"ה אומרים; כ. ד"ה יבא) – עצם לקיחת היבמה לאישה.