מקור האיסור

בפרשת כי תצא (דברים כה, ז-ט) נאמר:

וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ... וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו.

הגמרא (יבמות י:) לומדת מפסוק זה שהבא על יבמתו לאחר החליצה עובר בלאו:

החולץ ליבמתו וחזר וקידשה... אין חייב על החלוצה כרת... אמר קרא: 'אשר לא יבנה' – כיון שלא בנה שוב לא יבנה.

מחלוקת הראשונים

לפי תוספות (יבמות י: ד"ה איהו) – מן הראוי היה לחייב את הבא על יבמתו לאחר החליצה בכרת, שהרי היא אשת אח. אלא שהדרשה "'אשר לא יבנה' – כיון שלא בנה שוב לא יבנה" מלמדת שבמקרה זה העונש אינו כרת אלא לאו:

אי לא הוה כתיב 'לא יבנה', הווה אמינא דאפילו הוא על החלוצה בכרת, והשתא אייתר 'לא יבנה' לנתקה מכרת ללאו.

לפי הרמב"ן (יבמות מד. ד"ה ה"ג; שכחת הלאוין) – הדרשה 'אשר לא יבנה' – כיון שלא בנה שוב לא יבנה" מחדשת שקיים כאן איסור עצמאי:

שנמנע החולץ ליבמתו שלא יבא עליה ולא יישאנה אחרי הפרדה ממנו בחליצה. ואין העניין שיחזור עליה איסור אשת אח כיון שעברה מהם מצות היבום, שאם כן יהיה מחוייב עליה כרת... אבל ציווה יתעלה באשת אח שאין לו בנים מצות יבום או מצות חליצה וגזר בהם שאם יעשו החליצה לא יזדווגו עוד. והוא מחייבי הלאוין.

יסוד המחלוקת

לפי תוספות (ג: ד"ה לא) – אשת אח כלולה בכלל העריות, אלא שאיסורה נדחה לצורך קיום מצוות הייבום:

ואומר ר"י, דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לא תעשה שיש בו כרת, דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום.

לפי הרמב"ן (תורת האדם ענין הכהנים) – התורה הגדירה אשת אח כערווה רק שלא במקום ייבום, אך אשת אח שנופלת לייבום אינה נחשבת לערווה כלל. לכן, גם לאחר החליצה אין חוזר איסור אשת אח:

עשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח לא מיקרי דיחוי... ו'ערות אשת אחיך לא תגלה' אלא במקום שאין בנים ליבום, וליתיה לכרת ולא ללאו בהכי.

נקודה לעיון: שיטת הרמב"ם

הרמב"ם(יבום וחליצה א, יב) כותב שאיסור החלוצה הוא מדברי סופרים:

החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה... מדברי סופרים... שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו.