המקור בתורה

בפרשת כי תצא (דברים כה, ה) נאמר:

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ – לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.

דברי חז"ל

הגמרא (יבמות צב:) מביאה מחלוקת בהבנת הפסוק "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר":

לדעת רב – הפסוק מלמד שקידושין אינם חלים ביבמה:

אמר רב: מנין שאין קדושין תופסין ביבמה? שנאמר: 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר' – לא תהא בה הויה לזר.

לדעת שמואל – ייתכן שהפסוק אינו עוסק בחלות הקידושין, אלא באיסור:

ושמואל אמר: בעניותינו צריכה גט, מספקא ליה לשמואל, האי 'לא תהיה אשת המת' – אי ללאו הוא דאתא, אי דלא תפסי בה קדושין הוא דאתא.

מחלוקת הראשונים

לפי רש"י (יבמות מט: ד"ה אי כשמואל) –

לדעת רב – אין בפסוק איסור, אלא שלילה של חלות הקידושין ביבמה.

יש איסור על יבמה להינשא לאדם זר רק לפי האפשרות שמעלה שמואל.

לפי רבנו תם (יבמות מט: ד"ה אי כשמואל) – לכל הדעות קיים איסור על יבמה להינשא לאיש זר, והמחלוקת בין רב לשמואל היא האם בנוסף לכך גם אין הקידושין תופסים:

מתוך פירוש הקונטרס משמע דלרב ליכא לאו ביבמה... ואומר רבינו תם דלכולי עלמא אית בה לאו.

הראשונים (רס"ג לאוין קיב; ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה שנז; יראים לה; החינוך תקצז) הולכים בשיטת רבנו תם, ולפיכך מונים איסור זה במניין המצוות.

נקודה לעיון: מהו יסוד האיסור – מצוות הייבום או ה"זיקה"?

לפי המהרי"ק (שורש קלט) – האיסור נובע מחמת מצוות הייבום:

אין איסור ביבמה לשוק כי אם בהיותה ראויה וזקוקה ליבם... הרי לך דאיסור יבמה לשוק מתלא תלי במצות יבום.

לפי הרמב"ם (פתיחה להלכות יבום וחליצה) – האיסור נובע מחמת ה"זיקה", דהיינו קשר האישות שבין היבם ליבמה:

שלא תינשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות היבם מעליה.

מדברי תוספות (יבמות נג. ד"ה רבינא) משמע כדעת המהרי"ק, ואילו מדברי הרמב"ן (יבמות כט: ד"ה זה יעשה) עולה כדעת הרמב"ם.

להרחבה: האתוון דאורייתא (כלל ח) דן בהבנות אלו בגדר האיסור ומביא להן השלכות הלכתיות:

דין "יהרג ואל יעבור":

אם האיסור נובע ממצוות הייבום – במקום פיקוח נפש יש לעבור עליו.

אם האיסור נובע מקשר האישות – דינו כ'גילוי עריות', שעליו נאמר "יהרג ואל יעבור".

עדות על מעמד היבמה:

אם האיסור נובע ממצוות הייבום – דינו כאיסור רגיל, ועד אחד נאמן.

אם האיסור נובע מקשר האישות – דינו כ"דבר שבערווה", ואין נאמנות אלא לשני עדים.