המקור בתורה

בפרשת כי תצא (כה, ז-י) נאמר כי אם היבם מסרב לייבם את אשת אחיו המת, היבמה חולצת את נעלו, יורקת בפניו ואומרת: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו":

וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ, וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו, וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.

מהות המצווה

מפשט הפסוקים נראה שהחליצה נועדה להוקיע את היבם ולביישו על סירובו להקים שם לאחיו.

אולם מפרשנותם של חז"ל (משנה יבמות יב) לדיני החליצה עולה שהחליצה אינה מעשה של ביוש והוקעה, והיא מתקיימת אף במצבים שבהם אין כלל אפשרות מעשית לייבם (יבמות ב, ג):

לפי ספר החינוך והמאירי – החליצה היא מעשה משפטי המפקיע את ה"זיקה" (קשר האישות שקיים בין היבם ליבמתו) ומתיר את היבמה להינשא לכל אדם:

לפי שהאישה הזאת היתה ראויה לשימוש האיש הזה... ציוותה התורה שתעשה אליו מעשה שימוש זה של חליצת נעל... להראות לכל שקנויה היתה לו לגמרי... וירקה בפניו להודיע שנפטרה ממנו... ותלך לה מעתה ותינשא לכל מי שתרצה. (החינוך תקעט)

אין חליצה אלא סילוק הזיקה. (מאירי כ: ד"ה כל זה)

לפי תוספות (יבמות ח: ד"ה כל היכא) – החליצה היא מעשה מצווה בעל משמעות עצמית.

הבנה זו משתמעת מדברי המשנה בבכורות (א, ז):

מצוות יבום קודמת למצוות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה. ועכשיו שאין מתכונים לשם מצוה, אמרו: מצוות חליצה קודמת למצוות יבום.

נפקא מינה

לפי החינוך והמאירי – מאחר שהחליצה נועדה להתיר את היבמה להינשא לאחר, אם אינה מעוניינת להינשא – אין חובה לחלוץ לה.

לפי תוספות – יש לחלוץ לה בכל מקרה, מחמת עצם קיומה של מצווה בחליצה.

נקודה לעיון: מדוע אלמנת מלך אינה חולצת?

המשנה (סנהדרין ב, ב) קובעת שאין חולצים ומייבמים לאלמנת מלך.

לפי רש"י (סנהדרין יט: ד"ה לא) – אין חולצים לה משום שאלמנת מלך אסורה להינשא לזר, ולכן אין בחליצה תועלת מעשית:

ולא חולצין לאשתו – מפני שאסורה לינשא.

לפי הרמב"ם (מלכים ב, ג) – אין חולצים לה משום שאין אפשרות הלכתית לקיים את החליצה:

וכן אם מת הוא, כיון שאי אפשר ליבם את אשתו – כך אין חולצין לה, אלא תשב לעולם בזיקתה.

דברי רש"י מתיישבים עם שיטת החינוך והמאירי, שלפיה החליצה נועדה כדי להתיר את היבמה להינשא. לעומת זאת, דברי הרמב"ם מתאימים לשיטת תוספות, הרואה בחליצה מצווה עצמאית, ולכן עקרונית יש מקום לקיימה גם כאשר לאחריה אין אפשרות להינשא.

להרחבה: בירושלמי (יבמות יב, ו) מובאות שתי תפיסות באשר למהותה של החליצה: לפי דעה אחת החליצה היא מעשה של גנאי, ולפי דעה אחרת – מעשה שיש בו מעלה וחשיבות:

אית תניי תני חליצה גנאי. אית תניי תני חליצה שבח.