המקור בתורה

בפרשת כי תצא (כה, ה-ו) נאמר שכאשר אדם מת בלא בנים, אחיו מצווה לייבם את אשתו:

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.

גדר המצווה

לפי תוספות (יבמות יח: ד"ה אומרים; כ. ד"ה יבא) – המצווה היא בלקיחת היבמה לאישה, והתורה לימדה שקניין היבמה נעשה באמצעות ביאה.

לפי הרמב"ן (יבמות כ: ד"ה גזירה; כט: ד"ה זה יעשה) – המצווה אינה בעצם לקיחת היבמה לאישה, אלא במעשה הביאה, שמטרתו להקים זרע לאחיו המת.

יסוד המחלוקת

לפי תוספות – אף שפשט הפסוקים מורה שמעשה המצווה הוא הולדת ילד שיקום על שם האח המת, הגמרא (יבמות כד.) דורשת את הפסוקים ומוציאה אותם מפשוטם:

'והיה הבכור' – מיכן שמצוה בגדול לייבם. 'אשר תלד' – פרט לאילונית שאין יולדת. 'יקום על שם אחיו' – לנחלה... אמר רבא: אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא... אפיקתיה מפשטיה לגמרי.

לפי דרשת חז"ל, גדר המצווה הוא עצם לקיחת היבמה לאישה.

לפי הרמב"ן (דברים כה, ו) – הדרשה עוקרת רק את ההבנה הפשוטה שיש חובה לקרוא לילד שיוולד על שם האח המת, אך אינה משנה את גדר המצווה עצמו, שהוא מעשה ביאה לשם הולדת ילד שיקום על שם האח המת:

וטעם 'והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת'... הוא כפשוטו. וסמכו בו רבותינו מדרש.

נפקא מינה

גמר ביאה

לפי תוספות (יבמות כ: ד"ה אטו) – המצווה מסתיימת כבר בתחילת הביאה, אף שבשלב זה האישה אינה יכולה להתעבר.

לפי הרמב"ן (יבמות כ: ד"ה גזירה) – המצווה נמשכת עד גמר הביאה:

ואף על פי שמשעה שהערה בה קנאה, מכל מקום איתה למצווה עד גמר ביאה.

קיום המצווה לשיטת בית שמאי, שיבמה נקנית גם ב'מאמר' (קידושי כסף)

לפי תוספות (יבמות יח: ד"ה אומרים) – המצווה מתקיימת גם ב'מאמר' בלבד, אף ללא ביאה.

לפי הרמב"ן (יבמות כט: ד"ה זה יעשה) – 'מאמר' מחיל את הקניין, אך קיום מצוות ייבום הוא דוקא בביאה:

אפילו לבית שמאי קיום מצוה דיבום ליתיה אלא בביאה, ואף על גב דקני במאמר.

קיום מצווה בביאה שאינה מחילה קניין (כגון ביאה שנעשתה שלא בפני עדים):

לפי תוספות – המצווה אינה מתקיימת.