מקור הדין
המשנה בברכות (ברכות ט, א) אומרת שיש לברך על מקום שעשה בו נס:
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: 'ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה'.
הגמרא (נד.) מביאה לכך מקור מן התורה:
מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: 'ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל' וגו'.
הגמרא במגילה (יד.) לומדת את אמירת שירה על הצלה ממיתה ב"קל וחומר" מהשירה שאמרו ישראל ביציאת מצרים:
תנו רבנן, ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן.
האם זהו חיוב מן התורה?
לפי השאילתות, רב שמואל בר חפני ורבי דניאל הבבלי – מדובר בחיוב גמור מן התורה:
דמיחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמתרחיש להו ניסא... וכד מטי דוכתא דאיתרחיש להון ניסא... הרואה אותן צריך הודאה ושבח לפני המקום... וכד מטי יומא דאיתרחיש להו ניסא לישראל... מיחייב לברוכי: 'ברוך אשר עשה ניסים לאבותינו בזמן הזה'... שנאמר: 'ויאמר יתרו ברוך ה''.(שאילתות כו)
וקריאת ההלל מצוה מן התורה היא לשבח ולהודות להקדוש ברוך הוא בימים אלו שנעשו ניסים לאבותינו. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בשם מר שמואל בן חפני גאון ז"ל, דקריאת ההלל מן התורה הוא, דכתיב: 'הוא תהלתך'.(ספר הפרדס, שער המעשה)
רצה יתעלה שיאמרו שירות ותשבחות במאורעות אלו... ומצוות עשה בזה. הוא מאמר אדון הנביאים... 'שירו לה' כי גאה גאה'... ונתחייב מזה גם כן אשר נהללו ונשבחו יתעלה בכל זמן יתראה לנו גבורתו ונצחונו. (ר' דניאל הבבלי, מעשה ניסים א)
לפי הרמב"ם – אין זו מצווה מן התורה, אלא חכמים תיקנו תקנות שונות כדי להודות לה' על ניסיו. תקנות אלו אינן הוספה על התורה, אלא אמצעי לביסוס הנאמר בה:
שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה: 'כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו'.(הקדמה למשנה תורה)
נקודה לעיון: המצווה להודות על הנס – בשעת הנס או לדורות?
לדעת החתם סופר (א, רח) – מן התורה יש מצווה להודות בכל שנה ביום שנעשה בו הנס, ולכן עצם החובה לציין את חנוכה ופורים היא מן התורה:
דפורים וחנוכה... לעשות זכר לנס ממוות לחיים הוא דאורייתא ממש... מכל מקום היינו לעשות שום זכר לנס, אבל איכות וכמות הזיכרון ההוא... כגון קריאת מגלה ומשלוח מנות והדלקת נרות בחנוכה – הכל מדרבנן.
כן עולה מדברי רב שמואל בן חפני ורבי דניאל הבבלי.
הנצי"ב (העמק שאלה כו, א) מדייק מדברי השאילתות שמצוות ההודיה מן התורה חלה רק בשעת הנס:
בעידנא דמתרחיש להו ניסא – פירוש, בשעה שאירע הנס. ולא ביום ההוא בכל שנה, דזה אין לו עיקר מן התורה אלא מדרבנן.