מקור המצווה

בפרשת בא נאמר:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

מחלוקת הראשונים

לפי הרמב"ן (שם; דרשה לראש השנה) – בפסוק יש ציווי למנות את החודשים מניסן, כדי להזכיר את יציאת מצרים שהייתה בו:

וטעם 'החדש הזה לכם ראש חדשים' – שימנו אותו ישראל חודש הראשון, וממנו ימנו כל החודשים... כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החודשים יהיה הנס נזכר.

הרמב"ם אינו מזכיר מצווה זו. לשיטתו, אין כאן ציווי אלא קביעה עובדתית: השנה מתחילה בניסן, ולכן ניסן הוא החודש הראשון.

יסוד המחלוקת

לפי הרמב"ן(דרשה לראש השנה) – תחילת השנה היא בתשרי, ולכן הפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" אינו קובע עובדה, אלא מצווה למנות את החודשים על פי יציאת מצרים.

לפי הרמב"ם – לוח השנה העברי בנוי משתי מערכות שונות:

שנת החמה מתחילה בתשרי, ולכן א' בתשרי הוא "ראש השנה"

שנת הלבנה מתחילה בניסן, ולכן חודש ניסן הוא "רֹאשׁ חֳדָשִׁים".

נקודה לעיון: שינוי שמות החודשים לאחר גלות בבל

לפי שיטת הרמב"ן יש לבאר את המנהג שנקבע לאחר העלייה מבבל לקרוא לחודשים בשמות פרסיים (תשרי, חשוון וכדו').

הרמב"ן (שם) מסביר, ששינוי שמות החודשים נעשה כדי להזכיר את חסדי ה' בגאולה מבבל:

כי מתחילה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב: 'ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון', חזרנו לקרא החודשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו ה' יתברך.

לפיכך, מאז משלבים בין מניין החודשים, המזכיר את הגאולה הראשונה ממצרים, לבין שמות החודשים הפרסיים, המזכירים את הגאולה השנייה מבבל.

להרחבה: הרב טייכטל הי"ד (משנה שכיר, אורח חיים קמד) פוסק בעקבות דברי הרמב"ן שאסור למנות את החודשים על פי המניין הלועזי. עם זאת, פוסקים אחרים (ציץ אליעזר ח, ח; תשובות והנהגות א תתל; מנחת אשר שמות יד) חולקים עליו מטעמים שונים.