המקור בתורה
בפרשת אמור (ויקרא כב, כה) נאמר:
וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה, כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.
דברי חז"ל
לפי הגמרא (תמורה ז.) – הפסוק מלמד שאסור לקבל קרבנות בעלי מומים מגויים:
הואיל ובני נח אין מצווין אלא על מחוסר אבר בבמה דלהון, דלמא אנן נמי נקביל מינהון? קא משמע לן 'מכל אלה' דלא מקבלינן.
לפי הספרא (שם) – הפסוק מלמד שאסור לקבל שקלים מגויים:
מניין שאין מקבלים שקלים מן הגוי? תלמוד לומר: 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה'. אין לי אלא תמידים שהם קרויים לחם, שנאמר: 'את קרבני לחמי לאשי', שאר כל קרבנות הציבור מניין? תלמוד לומר: 'מכל אלה'.
מחלוקת הראשונים
הרמב"ם (לא תעשה צו; איסורי מזבח א, ו) פוסק את דברי הגמרא, ומונה כלאו את האיסור לקבל קרבנות בעלי מומים מגויים:
שהזהירנו מהקריב קרבנות גוים כשהם בעלי מומין... והוא אמרו יתעלה: 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה'.
לדעתו, הגמרא אינה מקבלת את דרשת הספרא, ולכן היא אינה נפסקת להלכה.
הרמב"ן (שכחת הלאוין ח) פוסק את דרשת הספרא, ומונה כלאו את האיסור לקבל שקלים מגויים:
שנמנענו שלא נקבל שקלים מן הגויים ולא נצרף אותם עמנו בקרבנות הצבור... והוא אמרו יתעלה: 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה'.
לשיטתו, דברי הגמרא והספרא משלימים זה את זה:
האיסור לקבל שקלים מגויים נלמד מתחילת הפסוק: "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם".
האיסור להקריב קרבנות בעלי מומים מגויים נלמד מסוף הפסוק: "כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם".
יסוד המחלוקת
לפי הרמב"ם– אמנם מדיני מחצית השקל שאין מקבלים שקלים מגויים, אך אין בכך איסור תורה:
מה שהרב לא מנאה, הוא לפי שאיסור קבלת שקלים מן הנכרים הוא אחד מדקדוקי מצוות נתינת שקלים, ולא יבוא במניין. (מגילת אסתר, שם)
לפי הרמב"ן – יש בכך איסור תורה, מחמת שיתוף הגויים בקרבנות הציבור:
ללמד שאם נקבל מהם שקלים יפסלו התמידין ולא יירצו לנו, מפני שחלקם פסל את הכל.