המקור בתורה
בפרשת כי תשא (ל, טו) נאמר:
הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל, לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.
האם נמנית כמצווה?
לפי הרמב"ן (שמות, שם) – הפסוק מלמד על איסור שיש למנותו במניין המצוות:
והנראה... שהכתוב הזה מניעה... אם שקל העשיר היחידי יותר ושקל הדל פחות – עבר בלאו.
בעקבותיו, הרשב"ץ (זוהר הרקיע נא) מונה מן הפסוק שני לאוין.
לעומת זאת, בה"ג, הרמב"ם ורוב מוני המצוות אינם מונים פסוק זה כמצווה.
טעמם של רוב הראשונים
לפי הרמב"ם (שקלים א, א)– אין בפסוק אזהרה, אלא קביעת חיוב אחיד וקבוע לכלל ישראל, ללא יוצאים מן הכלל:
מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל... אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף, שנאמר: 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'.
לפי הגר"א (אדרת אליהו שם, יב) – האזהרה שבפסוק נאמרה לשעתה בלבד, והיא אינה מחייבת לדורות:
הציווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון, ו'זה יתנו' הוא ציווי עכשיו על עבודת המשכן בלא מניין, ועל זה בא הציווי 'לא ירבה ולא ימעיט'. וזה שלא מנו אותה בתרי"ג מצוות.