מקור המצווה

בפרשת אמור (ויקרא כג, כד) נאמר:

הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

המדרש בספרא (שם) דורש מן הפסוק את חובת אמירת "זכרונות ושופרות":

'זכרון' – אלו הזכרונות, 'תרועה' – אלו השופרות.

המדרש מוסיף דרשות שונות המלמדות על הצורך להקדים להן את "מלכויות".

מחלוקת הראשונים

רש"י (שם) מפרש את הפסוק על פי דרשת הספרא:

'זכרון תרועה' – זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל.

מדבריו כאן, וכן מדבריו במקומות נוספים (ראש השנה לג: ד"ה סדר; סוכה נד. ד"ה תשע), עולה שלדעתו מדובר בחיוב מן התורה.

הרמב"ן (שם; דרשה לראש השנה) חולק וסבור שדרשה זו אינה אלא אסמכתא, והציווי מן התורה הוא על התקיעה עצמה, הבאה להזכירנו לטובה לפני ה':

כל זה אסמכתא מדבריהם... אבל 'זכרון תרועה' כמו 'יום תרועה יהיה לכם', יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני ה'.

הרמב"ם ושאר מוני המצוות נוקטים כשיטת הרמב"ן, ולפיכך אינם מונים מצווה זו במניין המצוות. אולם לשיטת רש"י, מסתבר שיש למנותה כמצווה בפני עצמה.

נקודה לעיון: מדוע "מצוה בתוקעין יותר מן המברכין"

הגמרא (ראש השנה לד:) קובעת שהתקיעה היא מצווה מן התורה, ואילו ברכות מלכויות, זכרונות ושופרות הן מדרבנן. לכן יש להעדיף ללכת למקום שבו ייתכן שיש תוקע, מאשר למקום שבו וודאי יש מי שיודע לברך:

שתי עיירות, באחת תוקעין ובאחת מברכין – הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא, הא דאורייתא הא דרבנן! לא צריכא, דאף על גב דהא ודאי והא ספק.

דברי הגמרא מתיישבים היטב עם שיטת הרמב"ן.

הרב סולוביצ'יק (הררי קדם א, לג) מבאר שלשיטת רש"י, הברכות הן דרבנן רק כאשר הן נאמרות בלא תקיעה; אולם ב"תקיעה על סדר הברכות" יש קיום של מצווה מן התורה.

לפי דבריו, קיימות למעשה שתי מצוות נפרדות:

א."יוֹם תְּרוּעָה" – עצם התקיעה בשופר.

ב."זִכְרוֹן תְּרוּעָה" – ברכות הנאמרות יחד עם תקיעות.

להרחבה: הריטב"א (ראש השנה טז.) כותב שאף שחובת אמירת הברכות היא מדרבנן, דרשת הספרא מלמדת "שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זיכרון". הוא מוסיף שזו משמעותה של ה"אסמכתא":