מקור המצווה

פרשת פינחס (במדבר כט, א) נאמר:

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

התורה אינה מפרטת את מניין התרועות, את החובה ללוותן בתקיעות ואף לא את החובה להריע דווקא בשופר.

הספרא (אמור פרשה יא) לומד דינים אלו מן הציווי על התקיעה בשופר ביום הכיפורים של שנת היובל (ויקרא כה, ט):

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם.

גדר המצווה

לפי הרמב"ם (עשה קע; שופר א, א; בתשובותיו קמד) – המצווה היא שמיעת קול השופר:

שציוונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי. (ספר המצוות עשה קע)

מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה. (שופר א, א)

שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול. (שם, ג)

שהמצווה המחויבת אינה התקיעה אלא שמיעת התקיעה... ואין אנו תוקעין אלא כדי לשמוע. (שו"ת הרמב"ם קמב)

לפי הסמ"ג (עשה מב) – המצווה היא מעשה התקיעה:

מצוות עשה לתקוע בשופר בראש השנה.

נפקא מינה

לפי הרמב"ם – נוסח הברכה הוא: "לשמוע קול שופר":

ואחד עומד ומברך: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו לשמוע קול שופר'. (שופר ג, י)

המצווה היא השמיעה, לא התקיעה... ונברך 'לשמוע קול שופר' ולא נברך 'על תקיעת שופר'. (שו"ת הרמב"ם, שם)

לפי הסמ"ג (שם) – הנוסח הברכה הוא: "על תקיעת שופר":

וכי מברך – מברך 'על תקיעת שופר' ושהחיינו.

יסוד המחלוקת

לפי הרמב"ם – מהות המצווה היא שמיעת הקול המעוררת לתשובה:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר: עורו עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם.(תשובה ג, ד)

לפי הסמ"ג – מהות המצווה היא תפילה והזכרת עקידת יצחק:

כמה דכייף איניש בתפילתו... טפי עדיף... הלכך בראש השנה דלתפילה ולהזכיר עקידת יצחק בא – בעינן כפופין. (רש"י ראש השנה כו: ד"ה כמה)

נקודה לעיון: הצורך בכוונת התוקע להוציא את השומע ידי חובה

המשנה אומרת שאין יוצאים ידי חובה בתקיעה ממי שאינו בר חיובא, וכן ממי שאינו מתכוון למעשה הקתקיעה:

חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. (ראש השנה ג, ח)

והשומע מן המתעסק לא יצא. (ראש השנה ד, ח)

השאגת אריה (סימן ו) מקשה מכאן על שיטת הרמב"ם:

ואי סלקא דעתך דתקיעת שופר בשמיעה לחוד נגמר מצוותו, אמאי השומע מן המתעסק וממי שאינו מחוייב בדבר לא יצא... דהא מכל מקום קול שופר שומע.

החזון איש (אורח חיים כט, ד) מיישב שאף שהמצווה היא בשמיעה, יש לשמוע קול שופר של מצווה, ותקיעות של מי שאינו בר חיובא או של מתעסק אינן יוצרות קול שופר כזה.

להרחבה: מדברי ר"י מלוניל (ראש השנה לד:) עולה שיטה נוספת בהגדרת המצווה:

ויחיד שלא תקע חברו תוקע לו, דהא לא כתוב 'ותקעתם'... אלא 'זכרון תרועה' ו'יום תרועה'. לפיכך, כיון ששמע התקיעה מחבירו – 'יום תרועה' איכא ו'זכרון תרועה' איכא.

לשיטתו, התורה לא ציוותה על מעשה מוגדר, ולכן ניתן לקיים את המצווה בכל דרך שבה האדם מגדיר את היום כ"יום תרועה" – בין על ידי תקיעה ובין על ידי שמיעה.