האם חובה לאכול מצות שבעה ימים?

האבן עזרא (שם, טו) כותב שלפי פשוטו של מקרא יש בפסוק ציווי לאכול מצות במשך כל שבעת ימי הפסח:

והנה הזכיר על הפסח 'שבעת ימים תאכל מצות', חיוב על דרך הפשט.

לפי חז"ל (פסחים קכ.), חובת אכילת מצה קיימת רק בלילה הראשון, ואילו בשאר ימי הפסח – האכילה רשות רשות:

'ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך' – מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות.

פירוש הפסוק לפי חז"ל

לדעת הרשב"ץ (זוהר הרקיע מ) – הפסוק מחדש 'איסור עשה' באכילת חמץ:

ואני מוסיף מצוה אחרת, והיא לפרוש מאכילת חמץ כל שבעת ימי הפסח. וכן אמרו בגמרא דבני מערבא בפסחים: 'שבעת ימים תאכל עליו מצות' - אבל לא חמץ, ולאו הבא מכלל עשה עשה.

לדעת הגר"א (מעשה רב קפה) – אמנם חובת אכילת מצה קיימת רק בלילה הראשון, אך הפסוק מלמד שבאכילת מצה בשאר הימים יש קיום מצווה:

'שבעת ימים תאכל מצות' – כל שבעה מצווה, ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה, ומצווה לגבי חובה רשות קרי לה. אף על פי כן מצווה מדאורייתא הוא.

יסוד המחלוקת

לדעת הרשב"ץ – למצה אין משמעות חיובית עצמאית, אלא שלילית: לחם שאין בו חמץ. לפיכך, "חג המצות" הוא החג שבו יש להימנע מאכילת חמץ.

לדעת הגר"א – ב"חג המצות" לחמו של האדם צריך להיות מצה. משום כך, בתחילת החג קיימת חובה לאכול מצה כדי להגדיר את המצה כלחם החג, ומכאן ואילך האכילה אינה חובה, אך יש בה קיום מצווה, שכן היא מבטאת הגדרה זו.

נקודה לעיון: מצה וסוכה כל שבעה

על סוכה מברכים כל שבעת הימים, ואילו על מצה מברכים רק בלילה הראשון.

בעל העיטור (הלכות מצה ומרור) מבאר על פי דרכו של הרשב"ץ, שהטעם הוא שאין קיום מצווה באכילת מצה בשאר הימים:

בסוכה כי בעי למיכל בסוכה איכא עליו מצות עשה ד'בסוכות תשבו'. אבל גבי מצה – כי בא למיכל ליכא עליו מצוות עשה דמצה אלא לאו ד'בל תאכל חמץ', ואין מברכין אלאו.

לעומתו, בעל המאור (פסחים כו:) מחלק באופן אחר:

לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות, מה שאין כן בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים, והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה.