המקור בתורה

בפרשת בא (שמות יב, ח) נאמר:

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

דברי חז"ל

לפי מכילתא דרשב"י והתוספתא – פסח, מצה ומרור הן שלוש מצוות נפרדות, שאינן מעכבות זו את זו:

יכול יהו מעכבין זה את זה? תלמוד לומר: 'יאכלוהו' – אפילו אחד מהן. (מכילתא דרשב"י, שם)

החזרת והמצה והפסח אין מעכבין זה את זה. (תוספתא פסחים ב, טו)

לפי רבא (פסחים קכ.) – אכילת מרור נוהגת מן התורה רק בזמן שיש קרבן פסח:

'על מצות ומררים' – בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור.

מחלוקת הראשונים בשיטת רבא

לפי היראים (סימן צד) – אכילת מרור היא מצווה בפני עצמה:

ציווה יוצרנו בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסח שיאכל פסח על מרורים.

לפי הרמב"ם (ספר המצוות עשה נו; חמץ ומצה ז, יב; קרבן פסח ח, ב) – אכילת מרור אינה מצווה עצמאית, אלא חלק מדיני אכילת הפסח, לאוכלו על מצה ומרור:

אכילת מרור אינה מצווה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים.

נפקא מינה

האוכל מרור ללא פסח בזמן שבין המקדש קיים:

לפי היראים – מקיים מצווה מן התורה.

לפי הרמב"ם – מקיים מצווה מדרבנן בלבד.

יסוד המחלוקת

לפי היראים – לאכילת מרור יש משמעות עצמאית, שכן היא מזכירה את מרירות השעבוד:

מרור – על שום שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. (משנה פסחים י, ה)

לפי הרמב"ם – המרור נדרש כדי שבשר הפסח ייאכל בדרך חירות, כשלצידו ירק המדגיש את טעמו:

כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד, כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו.(אור החיים, שם)