המקור בתורה

בסוף פרשת בא נאמר:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (שמות יג, ג)

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. (שם, ח)

דברי חז"ל

לפי מכילתא דרשב"י (שם) – שני הפסוקים עוסקים במצווה אחת: סיפור יציאת מצרים בליל הפסח:

מכלל שנאמר 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר', יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אי אתה מגיד לו? תלמוד לומר: 'והגדת לבנך' – אף על פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין? תלמוד לומר: 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה'.

לפי מכילתא דרבי ישמעאל (שם) – שני הפסוקים מלמדים על שתי מצוות נפרדות:

"זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" – מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום:

'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' וגו' – אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים, בלילות מניין? שנאמר: 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' – 'ימי חייך' הימים, 'כל ימי חייך' הלילות.

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" – מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הפסח:

'והגדת לבנך' – שומע אני מראש חדש, תלמוד לומר 'ביום ההוא'. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר: 'בעבור זה' – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך.

נפקא מינה

לפי מכילתא דרשב"י – מצוות סיפור יציאת מצרים אינה מוגבלת לסיפור לבנים, ולכן תלמידי חכמים היו עוסקים בסיפור יציאת מצרים כל הלילה:

ואפילו כולנו חכמים כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים...

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה. (הגדה של פסח)

לפי מכילתא דרבי ישמעאל – מצוות סיפור יציאת מצרים מתקיימת דווקא בסיפור לבנים, ולכן החכמים עסוקים בליל הפסח בלימוד הלכות הפסח:

מניין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות? לכך נאמר 'מה העדות' וגו'.(מכילתא דפסחא יח)

חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, אפילו בינו לבין בנו, אפילו בינו לבין עצמו, אפילו בינו לבין תלמידו. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר. (תוספתא פסחים י, ח)

יסוד המחלוקת

לפי מכילתא דרשב"י – מהות המצווה היא סיפור חסדי ה', שהוציאנו ממצרים.

לפי מכילתא דרבי ישמעאל – מהות המצווה היא חינוך הבנים לאמונה בה'.

להרחבה: הרא"ש (בתשובותיו כד, ב) מסביר מדוע אין מברכים ברכת המצוות על אמירת ההגדה:

הרבה דברים ציווה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שציווה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל – מפרשין לו.